ההתקפה הברברית והאלימה של פעילי הימין על חברת הכנסת חנין זועבי במכללת רמת גן לא גונתה באמת, ולא הוקעה. אמנם, ההתקפה זכתה לשלל תגובות, אבל אלו, ברובן, למעשה הכשירו אותה בדיעבד, בכך שדאגו להצביע על "ההדדיות" בין התוקף לבין הקרבן. "התוקפים עשו מעשה אסור", אמרו, "אבל זועבי מתלהמת". כלומר: האלימות היא תגובה טבעית לרטוריקה. זועבי מעצבנת, וברור שתחטוף מכות.
אחד משיאי הציניות נשבר בראיון שנערך בתוכנית "אורלי וגיא" עם אמילי מואטי, יועצת התקשורת של הרשימה המשותפת. מואטי הותקפה במוט ברזל במהלך האירוע המדובר, ונגרם לה זעזוע מוח. המסר הכללי שעלה מהשאלות שהוצגו אליה בראיון היה זה: איך היא, יהודייה שעד לאחרונה ייעצה בכלל לנשיא ריבלין, לא הבינה שבבחירתה "לחצות את הקווים", היא גם בוחרת בסיכוי סביר לאלימות שתופנה נגדה?
ואז, בשם האיזון המעושה, כיאה לתקשורת אובייקטיבית, מוזמן לשבת ליד מואטי החבולה, לא אחר מאשר הגורם לחבלה בה, ברוך מרזל. הגזען, שהרוח הגבית באולפן דוחפת אותו קדימה (וחרף העובדה שהוא אמור להיחקר במשטרה לפי החלטת היועץ המשפטי לממשלה), ממשיך להסית באין מפריע נגד ח"כ זועבי, ה"אויבת" ש"צריך לגרש אותה מהארץ", תוך שהוא מצהיר שימשיך לרדוף אותה.
בשורה התחתונה, המסר קשה מאד: צפו לאלימות בכל מקום שאליו חנין תגיע. האדמה שעליה היא דורכת, "חנין-לאנד", היא בעצם No man's Land. כך גם באולמות בהם היא נואמת, באוניברסיטאות אליהן היא נכנסת. מותר להסית נגדה, לאיים, לקלל ולפגוע פיזית. דמה מותר. מרזל וחסידיו ימשיכו להבטיח שירדפו אותה בכל אשר תלך, ושלטון החוק והתקשורת, יעמדו מהצד, כיאה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
החרשת שלטון החוק כאשר ערבים הם קורבנות האלימות, אינה דבר חדש, ואינה מוגבלת רק למקרים של אלימות שמקורה ביהודים. האלימות הפושה והאוכלת בתוך החברה הערבית זוכה ליחס דומה. לפחות בעיני הפלסטינים אזרחי המדינה, המדינה ורשויות אכיפת החוק שלה מפקירים לגורלם - לא פחות - את האזרחים הערבים בערים ובכפרים הערביים, ונמנעים מלחימה אפקטיבית בפשיעה, בגילויי האלימות ובאחזקת נשק בלתי חוקי.
אלא שאנו בתקופת בחירות, ומוסכמת יסוד היא שהאלימות וההסתה נגד הערבים מייצרים מנדטים ביעילות, בדיוק כפי שידוע שהוקעת ההסתה והאלימות הם חולשה שמבריחה מצביעים באותה מידה. האם מקרה הוא שבעימות הטלוויזיוני בערוץ 2, בכירי המערכת הפוליטית בישראל מילאו פיהם מים (פרט לראשת מרצ, זהבה גלאון), ולא פצו פה למול התקפותיו משולחות הרסן של אביגדור ליברמן כנגד עו"ד איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת?
אבל את תחושות הגועל והאיום שאנו חווים יש לאן להוליך: לקלפי נביא אותן, ושם תהיה תשובתנו. בפתקים נדבר. נצביע בהמונינו. אנחנו כאן, ונמשיך להיות. לא רק כחלק מהנוף, אלא כאדריכליו. אנחנו מעצבי החברה וסוכני השינוי שלה. לא נשב עוד מהצד כדי להמתין ולראות כיצד ומה יחליטו עבורנו. אנחנו נחליט.
משימתנו הגדולה בבחירות הקרובות היא לשמר את הנאיביות של בנותינו ובנינו שנולדים עם המחשבה שכולנו שוות ושווים. זו נאיביות שהצלחתי לשמר אצלי, והיא זו שתוביל אותי לקלפי ב-17 במרץ.
הכותבת הינה בעלת משרד עורכי-דין בחיפה ויו"ר שותפה בעמותת "יוזמות קרן אברהם" לקידום שוויון וחיים משותפים בין ערבים ויהודים אזרחי ישראל.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.