וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שכחו אותי בשטחים

9.3.2015 / 17:04

אתם יושבים בבתים, ומדי פעם מצקצקים בלשון כשאתם שומעים שמישהו ירה בילד. אבל בהגיעכם לקלפי בבחירות הקרובות, זכרו כי מילת הקסם "ביטחון" פוגעת קודם כל בנו

שוב בחירות, ושוב אני נזכר בפעם הראשונה שבה הצבעתי. זה היה לפני תשע שנים, כמה חודשים אחרי שהתגייסתי ליחידת "דובדבן", מוכן ונחוש לבצע את משימות ההגנה המוטלות עלי. הייתי "מורעל" ודרוך להגן על המדינה. אני זוכר ששאלתי את עצמי, ילד צעיר עם רובה, מי ישמור הכי טוב על המדינה? רציתי להצביע "עבודה", וברגע האחרון, כשאני עומד בקלפי, שיניתי את דעתי. חשבתי שהם "שמאלנים" מדי - יוותרו על הארץ שלנו, יסכנו אותי, את חבריי הלוחמים ואת המדינה.

ואז הגיעה הפעילות המבצעית הראשונה שלי בשטחים. באותו יום השתלטתי עם הצוות שלי על בית של משפחה פלסטינית, כדי למפות את ביתם. המטרה העיקרית של המשימה הייתה "הפגנת נוכחות". הרעיון המרכזי היה שכדי לשלוט על אנשים, שלא ממש רוצים אותנו שם, הם צריכים לפחד, לדעת שהצבא שם. המפקדים שלנו הסבירו לנו מדוע נבחר דווקא הבית הזה: זו הייתה משפחה שלא עשתה דבר לאף אחד. על הבית הזה נשתלט, דווקא כי יושביו לא היוו שום סכנה. הם נבחרו כיעד, כי היו חפים מפשע. זו הייתה נקודת מפנה, שבה החלום התנגש עם המציאות הקשה. בהתחלה חשתי בלבול: אני, שרציתי להגן על המדינה ועל אזרחיה, פרצתי לביתם ולחייהם של חפים מפשע. לא הבנתי מדוע השגרה המבצעית הזו, שמתקיימת כבר שנים, אינה קיימת בשיח, ולא מפריעה לאף אחד. אבל לאט-לאט התחלף הבלבול בהבנה: פשוט שכחו אותי פה.

למעשה, שכחו את כולנו - החיילים המשרתים בשטחים - שומרי המאחזים, אוזקי הילדים והזקנות, ולעיתים רחוקות גם עוצרי המחבלים. כי אם הייתם זוכרים שאנחנו שם - וזוכרים את המציאות האלימה שמתרחשת לא רחוק מבתיכם, זוכרים ושואלים מה אנחנו עושים שם – הרי שהייתם עושים הכול כדי לא לשלוח גם את האחים הקטנים שלנו לאותו מקום בדיוק. רוב הציבור בישראל - ולא משנה במה הם עובדים או היכן הם גרים, עניים או עשירים, גברים או נשים - שכח שיש כיבוש. הציבור גם שכח שיש מי שבפעילותם היומיומית, השוחקת ולעיתים האכזרית, מוציאים את הכיבוש לפועל.

מחנה הפליטים בלטה – שכם, 2014. AP
תושבת מחנה הפליטים בלטה מנקה את ביתה, אחרי שחיילי צה"ל ערכו בו חיפוש/AP

אתם יושבים בבתיכם, ומדי פעם מצקצקים בלשונכם כשאתם שומעים שמישהו ירה בילד. אתם מופתעים, רק כי שכחתם שכיבוש הוא מעשה יומיומי, ואינו מורכב רק מאירועים חריגים. כיבוש הוא גם מאות בתי האזרחים שאליהם פלשנו אני וחבריי במהלך השירות הצבאי, ושאת חלקם התבקשתי להשחית, רק כדי לחפש נשק שמעולם לא מצאתי. כיבוש הוא גם מאות הילדים שאנחנו עוצרים בשנה; כיבוש הוא מחסומי הפתע שמוקמים בכבישים, כדי "לשבש את חיי השגרה"; כיבוש הוא הפטרולים ברחובות, שנועדו "לייצר תחושת נרדפות בקרב הפלסטינים". אלו הפקודות שקיבלו מאות לוחמים ולוחמות שהעידו ל"שוברים שתיקה" בעשור האחרון.

זכרו את מילת הקסם שמשכיחה אותנו: "ביטחון". בשם אותו "ביטחון" עמום ניתן לעשות הכל: להתאמן על אזרחים, "להפגין נוכחות", לדכא מחאה באלימות. לשלוט 47 שנים בכוח צבאי על עם אחר. אלו הפקודות הצבאיות הרשמיות שממשיכות להנחות את החיילים, וזה מחיר תפיסת הביטחון שמנחה כיום את מנהיגינו. מילת הקסם הזו עובדת על רוב הציבור, ששכח שיש מחיר להמשך הכיבוש וההתנחלויות, ולא רק הפלסטינים משלמים את המחיר הזה. היכולת שלנו ליצור וליישם מציאות אחרת, כזו שתיטיב עם ילדינו - יותר ויותר נשחקת ונפגעת.

אני אומר ששכחתם, כי אני מאמין שפעם זכרתם. פעם ידעתם שהמציאות יכולה להיות גם אחרת. היום אני כמעט מקווה ששכחו אותי בשטחים, כי אין לי שום הסבר אחר למציאות הזו. כי אם לא שכחו אותי, ואם כולם יודעים מה קורה שם יום-יום, ופשוט בוחרים להתעלם, אז הבעיה אינה שיכחה, אלא אובדן המצפן המוסרי, וטישטוש עמוק בין טוב לרע. ואם זו לא שיכחה, אז כולנו חלק ממציאות גרועה בהרבה, של השתקה והכחשה.

תשע שנים אחרי, בבחירות הקרובות כבר לא אצביע לקובעי המדיניות ששלחו אותי ואת חבריי לשטחים. נותר לי רק לקוות שתצטרפו אליי, למען מדינת ישראל ולמען חיילי צה"ל. אל תשכחו אותנו, ואל תבחרו במי שישאיר אותנו כובשים בשטחים.

הכותב שירת ביחידת "דובדבן" בשנים 2008-2005. כיום פעיל בארגון "שוברים שתיקה"

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully