תורמים ומשפיעים: האם היהודים "שולטים באמריקה"?

(דברי ראש הממשלה בטרם צאתו לארה"ב)

דקות ספורות לפני שהתאבד בירייה ביום חמישי בבוקר, טום שווייק התלונן באוזני כתבים על קמפיין הנרקם בימים אלה, במטרה לחשוף את "זהותו היהודית". שווייק, פוליטיקאי עתיר-הישגים שבתפקידו האחרון היה מבקר המדינה של מיזורי, התמודד למשרת המושל מטעם המפלגה הרפובליקנית. בשיחת הטלפון שעשה מביתו בעיר קלייטון, הוא הביע חשש כי עמיתיו למפלגה רוקמים נגדו קנוניה על רקע אנטישמי, במטרה לסלקו מהמרוץ לתפקיד הנחשק.

שווייק היה בכלל נוצרי אפיסקופלי, ורק סבו היה יהודי. ג'ון האנקוק, ראש המפלגה הרפובליקנית במיזורי, הודה בהצהרה שפרסם כי "עד לאחרונה, חשבתי, בשוגג, שטום שווייק היה יהודי", אך הכחיש כי השמיע בגנותו הערות אנטישמיות. "האמנתי בכך", הוסיף, "משום שחשבתי שזה חלק מהביוגרפיה של שווייק, בדיוק כמו העובדה שהוא מגיע במקור מסנט לואיס, או שהוא למד משפטים בהארוורד".

הסיפור המקומי הזה, שאמנם מגיע ממדינה גזענית ושמרנית כמו מיזורי, הוא רק דוגמה קטנה לפוטנציאל הנפיץ והיומיומי שיש להתנגשות בין דת ופוליטיקה בארצות הברית, ובפרט כאשר מדובר ביהודים. הטענה ולפיה ליהודים, או ליהודים-ישראלים, יש כוח מופרז במערכת הפוליטית האמריקנית, לעומת יחסם באוכלוסייה ובכלל, מתבלטת מדי שנה לקראת כינוס ועידת איפא"ק - השדולה הפרו-ישראלית בקונגרס, שבפניה ינאם מחר ראש הממשלה נתניהו.

האם היהודים באמת שולטים באמריקה? עיתונאית הבית הלבן, הלן תומאס, חיסלה את הקריירה המפוארת שלה ב-2010 כאשר קבעה בפומבי שהתשובה לכך חיובית, ואף קראה ליהודים "לחזור לאירופה". בראיון מאוחר יותר, שבו הסבירה את המקור לטענותיה האנטישמיות, פירטה תומאס: "היהודים מנצלים את כוחם, והרי יש להם כוח בכל מקום", אמרה למגזין פלייבוי במרץ 2011. "הם שולטים בבית הלבן ובקונגרס. כולם נמצאים בכיס של הלובי הישראלי, שממומן על ידי תורמים עשירים, כולל כאלה מהוליווד. ואותו הדבר נכון גם לשוקי ההון. זו שליטה מוחלטת, ולא מדובר רק ב-2 אחוז".

תומאס, שמתה לפני שנה וחצי, אינה לבד, גם אם היא הייתה בין היחידים שהעזו לומר בקול את מה שרבים אחרים רק מעזים לחשוב. הזנה לגוגל של המילה Jew - הקיצור הלא-פוליטיקלי קורקט של המילה "יהודי" - מובילה מיד לאתר שנדמה שכבר הוסר מזמן מהרשת, בגין הסתה והשמצה: ברוכים הבאים ל"ג'ו-ווטש" (משמר היהודים). עוד ב-2004 קראו ארגונים יהודיים לגוגל להסיר את האתר מתוצאות החיפוש שלה, אך גם היום, מתברר שהוא מופיע בראש רשימת החיפושים.

האתר, המזכיר בתכניו עלון תעמולה של המפלגה הנאצית ושעיצובו מזכיר את הימים הראשונים של האינטרנט, מבקש להוכיח ש"היהודים שולטים באמריקה". הוא נחלק לקטגוריות (בנקים, ממשל, תקשורת), ומציג אינדקס של "מחבלים יהודים", מפתח "קומוניסטים יהודים" ורשימת "מניפולציות בנקאיות יהודיות". מדורים אחרים באתר עוסקים בהכחשת שואה, או מסבירים, בפשטות, כיצד "הציונים השתלטו על הוותיקן".

במדור "פרצופים יהודים בממשל", למשל, מככבים פוליטיקאים רבים שאינם יהודים, ובראשם הנשיא ברק אובמה. לפי האתר, אמו של אובמה יהודיה, ולפיכך הוא למעשה יהודי על פי חוקי היהדות". שרת החוץ לשעבר הילארי קלינטון, פרוטסטנטית-מתודיסטית, מוגדרת באתר כיהודיה, משום ש"הכריזה בפני אייפא"ק שהיא יהודיה, וגם למדה יידיש". גם בכיר המפלגה הנאצית ומהוגי האידאולוגיה האנטישמית, אלפרד רוזנברג, מוקע ברשימה כיהודי, ככל הנראה רק משום שהוא חולק את שם משפחתו עם יהודים רבים מגרמניה.

אך יש ברשימה גם פוליטיקאים שהם אכן יהודים, או לפחות מגיעים ממשפחות בעלות רקע יהודי שאינו קלוש לגמרי: ווסלי קלארק, הגנרל שפיקד על כוחות נאט"ו ושניסה להתמודד לנשיאות ב-2004, מוגדר באתר כ"שילוב, כנראה, של גזע יהודי/לבן"; לצדו מככב ג'ו ליברמן, היהודי הראשון שכיהן בסנאט, והיהודי הראשון שרץ לבית הלבן, כמועמד לסגן הנשיא.

מדליין אולברייט, שגודלה כקתולית ונחשפה לשורשיה היהודים רק בעקבות תחקיר של ה"וושינגטון פוסט" ב-1997, מתוארת באתר כ"יהודייה (Jewess) שלחצה להפציץ את יוגוסלביה ולהשמיד אינספור כנסיות עתיקות". גם לסנאטור המנוח מאוהיו, הווארד מצנבאום, הוקדש מקום ברשימה, אולי מפני שב-1981 עמיתו מקרוליינה הדרומית כינה אותו "הסנאטור של בני ברית".

כמו באתר "ג'ו-ווטש", גם בשטח לא ניתן להתרשם בכנות כי היהודים "שולטים באמריקה": מבין 435 צירי בית הנבחרים בקונגרס הנוכחי, רק 19 הם יהודים. בסנאט יש רק עשרה יהודים, ובסך הכל בקונגרס יש כ-5% יהודים - אמנם יותר משיעורם באוכלוסייה (2%), אך פחות יהודים ממה שכיהנו בקונגרס הקודם ומזה שלפניו. בכל ארצות הברית מכהן כיום רק מושל יהודי אחד - ג'ק מרקל, בדלאוור; ומבין הערים הגדולות, רק בשיקאגו ובלוס אנג'לס מכהנים ראשי עיר יהודים.

ובכל זאת, במערכת פוליטית שבה מתקיימות בחירות מדי שנתיים, יש מקום חם בקרב המועמדים לכל תורם אמיד, ושמם של התורמים היהודים מתבלט לעתים על פני זה של תורמים אחרים, לא מעט בזכות קשרם לישראל. ב-2012, התפרסם איל הקזינו שלדון אדלסון, המו"ל של "ישראל היום" ומקורבו של ראש הממשלה נתניהו, כאשר הפך לתורם הגדול ביותר של מערכת הבחירות לנשיאות, לפחות מבין התורמים הגלויים. על פי ממוצע של ההערכות השונות שפורסמו עד כה, אדלסון ורעייתו, מרים, הוציאו מכיסם כמעט 100 מיליון דולרים כדי לממן את המועמדים הרפובליקנים השונים, ובעיקר את מיט רומני שרץ לנשיאות בשנת 2012.

גם לדמוקרטים יש תורמים יהודים גדולים, ועשירים לא פחות: המפיק הישראלי חיים סבן, שתרם מיליונים לביל קלינטון, אמנם הסתייג ממדיניותו של ברק אובמה, אך לבסוף תרם גם לקבוצות שפעלו לבחירתו מחדש לנשיא ב-2012. בקיץ האחרון הודיע סבן שישקיע "כמה שיידרש" כדי להביא לבחירתה של הילארי קלינטון ב-2016. מנכ"ל אולפני ההנפשה דרימוורקס, ג'פרי קצנברג, נחשב למגייס תרומות גדול של הדמוקרטים ובפרט של הנשיא אובמה, ובעצמו תרם שלושה מיליון דולר לבחירתו מחדש. גם המיליארדר דניאל אברהם - שהוזכר לאחרונה כתורם לקמפיין V15 להחלפת השלטון בישראל - תרם לאובמה יותר ממיליון דולר.

בין אם מדובר במפיקים בהוליווד או בבנקאים בוול-סטריט, התפיסה ולפיה "היהודים שולטים באמריקה" זוכה לזריקת מרץ מתמדת דווקא בזכות הסיקור העודף בתקשורת, של אותם יחידים יהודים שנמצאים בעמדות כוח. בשנים האחרונות הובלטה, בעיקר בישראל, דתם של יועצים יהודים בכירים בממשל ושל שרים שונים, בהם דיוויד אקלסרוד, דיוויד פלאף, רם עמנואל, ג'ק לו וטוני בלינקן, כמו גם של ראשי הפדרל ריזרב בן ברננקי ומחליפתו, ג'נט יילן.

ב-2007 הזדעזעה ארצות הברית מפרסום הספר "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקנית". שני המחברים, סטיבן וולט וג'ון מירשהיימר, טענו כי הממשל האמריקני "נחטף" בידי קבוצת השדולות הפרו-ישראליות. הלובי הישראלי, נטען בין היתר בספר, סייע לשכנע את ארה"ב לפלוש לעיראק.

רבות כבר נכתב על הספר, שממשיך להסעיר את ארה"ב ואת יהודי ארה"ב עד היום, בעיקר משום שכותביו הם שני מרצים ידועים הנמנים עם ליבת האקדמיה האמריקנית: וולט מגיע מאוניברסיטת הארוורד ומירשהיימר מאוניברסיטת שיקגו. עיקר הביקורת התמקדה בטענה שהספר מפריז בכוחם של היהודים, ומתאר ארגונים כאייפא"ק כבעלי השפעה כמעט-מאגית על יחסי החוץ של ארה"ב.

אלא שבין כל טענותיהם של וולט ומירשהיימר נעוצה גם אמירה שקשה להפריך: המאמצים הכבירים שמשקיעים גופים פרו-ישראלים כמו אייפא"ק בניטור הנכתב על פעילותם, מוכיחה עד כמה הם חרדים לפרטיותם, ומנגד מבטאת עד כמה קטנה בפועל "שליטתם" בגופי התקשורת.