ציון יום גירוש יהודי מדינות ערב אתמול, הוא אירוע מושלם לאוורור השד העדתי מהבוידעם. כבר הרבה זמן לא עלתה פה קול זעקה אמתית, איזה מחקר חדש על היעדר שילוב יוצאי לוב בשוק העבודה והאקדמיה, שיזכה להקצנה מתפרצת בכלי התקשורת, לגינויים חריפים של אנשי ציבור מכל צבעי הקשת הפוליטית או לפחות לתכנית ספישל אצל אמנון לוי. ובאמת שאפשר להתחיל את היום הזה ברשימות: כמה רמטכ"לים "לנו" וכמה "להם"? כמה מנהלי בתי חולים? כמה אנשי אקדמיה מובילים? ומתי יהיה כאן כבר ראש ממשלה יוצא מרוקו? כמעט הכול נכון, הרוב אמת, לפחות האמת הכואבת והפרטית של יוצאי מדינות ערב המזדקנים, שעדיין לא זכו לתיקון המיוחל. אבל למרות שזה נורא קל להדליק את הגפרור הזה, הדיון היום לא צריך להתמקד בהיסטוריה אלא בשאלה אילו עובדות שניתן עוד לשנות.
בשביל לענות על השאלה הזו צריך ללכת אחורה. כמה אחורה? עד לספסל הלימודים. אנשי אקדמיה מזרחיים וארגוני יוצאי מדינות ערב טוענים, ובמידה רבה של צדק, שהנושא אינו נלמד כראוי במערכת החינוך. הרי הכול מתחיל שם. צומחים לנו דורות שלמים שיודעים היטב על פרעות קישינב אבל אין להם מושג קלוש על תלאות יהודי בגדאד או איראן. בדיקה קצרה של הנושא מעלה שמשרד החינוך הקשיב מעט למאבקם רבוי האמוציות וארוך השנים, ורק בקדנציה הנוכחית הוציאה מנכ"לית המשרד, מיכל כהן, שמונה פעילויות חינוכיות למורים בנושא, אך שם הקוד הוא בחירה.
תולדות הקהילה היהודית בארצות האיסלאם, היסטוריה של למעלה מ 2,500 שנה והווה של כ-55% מיהודי ישראל, נלמדים בכלל המקצועות הרלוונטיים כבחירה. זאת לעומת כמובן, ההיסטוריה של יהדות אירופה וארה"ב, פרקים שנלמדים כלימודי חובה בהיקף נרחב מאד לאורך שנות לימודי המקצוע ולקראת בגרויות בפרט. באם נכנסים חלקים בודדים מההיסטוריה המפוארת, הרי שהם נקודות דרך קלושות בחומר הלימודי האינטגרלי. כך למשל חורבן תרבות האיסלאם, שאמנם נוכח בחומרי הלימוד ליחידת הבגרות בהיסטוריה אך גם בתוך נושאי החובה לבגרות, היקף החומר העוסק ביהדות המזרח עומד על כ-15% בלבד. והמצב אינו טוב יותר בלימודי היסטוריה ומחשבת ישראל מורחבים (5 יחידות) מתוך שמונה נושאי לימוד, רק שניים עוסקים ביהודי ספרד והמזרח.
ועוד לא התחלנו לדבר על ספרי הלימוד, אשר רק לפני חודשיים נחשף כי הספר הפילוסופי "אמונה וגאולה" הנלמד לבגרות במחשבת ישראל בחינוך בממלכתי דתי, סוקר הוגי דעות משפיעים ב-500 השנים האחרונות וכולל 160 הוגים ממוצא אשכנזי, ואילו רק הוגה דעות אחד ממוצא ספרדי. במשרד החינוך מודים כי הסקטור הממלכתי-דתי רק כעת עמל על שינויים תוכניים בלימודי מקצועות ההיסטוריה, אותם נראה בשנה הבאה, בכיתות י"א.
הכשלים נרשמים גם במישור התרבותי, מוזיאונים המלמדים על תרבות יהודים במדינות האיסלאם העשירה לא נמצאת באף אתר תיירות משפיע, לא בארץ וסביר להניח שגם לא בחו"ל. וגם כשמנסים להאיר את הנושא פעם בשנה, כאשר מציינים בבתי ספר את יום "גירוש יהודי מדינות ערב", עניינם של התלמידים שואף לאפס.
עמותת "הדסים -הבמה להתחדשות יהדות ספרד" דיווחה בייאוש רב בדיון שנערך בוועדת החינוך בכנסת בנושא אתמול, כיצד ניסתה ליחצ"ן במשך שבוע את השיעור החגיגי בבתי הספר, אבל רק 110 בתי ספר מתוך כלל מערכת החינוך קיימו אותו. כלומר פחות מ-5,000 תלמידים ברחבי הארץ דיברו השבוע על גירוש יהודי ארצות ערב. וזו רק דוגמא אחת עצובה למה שצופן לנו העתיד: רפורמת "למידה משמעותית" מעניקה למנהלי בתי ספר מנדט על 30% מהחומר הנלמד והפעילויות הבית ספריות, כאקט של העצמה עצמית של אנשי חינוך במערכת החינוך, כך שבלתי נמנע יהיה, שתלמידים שהנושא קרוב ללבו של מנהל בית ספרם יזכו לרכוש ידע ולחוש קרבה להיסטוריה הזו, ומי שלא, ידיעותיו יהיו קלושות אם בכלל.
והיום, כשבוגרי דור המסכים גדל לנו במהירות של 22.6 מגה-בייט בשנייה, אנחנו יודעים יותר טוב מבעבר שמה שאינו מתועד ומונצח איננו קיים, ומה שאינו קיים או שמסופר רק בחלקו הקטן, הופך לזר, היסטוריה של מישהו אחר.
והאשמה היא לא עליהם חלילה. אלא בגישה של מערכת החינוך, שלא עושה מספיק. שלא מרחיבה את נושאי הלימוד והופכת אותם לחובה, שלא מפמפמת לתלמידים שההיסטוריה הזו לא פחות חשובה משאר הנרטיבים שסופרו להם עד כה. ושהיא הרבה יותר גדולה מתרבות מצעדי הפזמונים ברדיו או מתכניות בישול עדות. וכדי שלא ניפגש כאן שנה הבאה ונעורר את השד העדתי משנתו הקלה, השינוי חייב להיות מחובתנו ולא מבחירה.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד