נתבשרנו כי משטרת ישראל מהרה לעצור את הגב' נטלי כהן-וקסברג אשר במצג וידאו-ארט סר-טעם משהו עשתה צרכיה על דגל הלאום, וזאת, רחמנא ליצלן, לצלילי ההמנון הלאומי. אם במגרשי כדורגל בני-תרבות נוהגים לעמוד דום לתרועות ההמנון טרם שריקת הפתיחה, הרי שהכריעה חשופת-הרגליים של הגברת כהן העלתה לכמה פטריוטים-מטעם-עצמם את הסעיף, והאיום-הקיומי על האומה העברית שהתמקד כולו בכהן-וקסברג, הוציא תחת ידיה של יחידת-הבילוש והיחידה החוקרת פקודת-יום אשר במבצע נועז פשטה על יעדה המבוצר של כהן, התעמתה עמה בגבורה, השתלטה עליה, והוביל אותה כבולה באזיקים לחדר חקירות.
שם, הוטח בה החשד: פגיעה בסמלי השלטון. ומשם, בניידת לבית המשפט עם הודעה מתאימה לצלמי העיתונות. בית המשפט בתורו, השליך לציבור את ליטרת הבשר שלו בגינוי המזועזע ושלחה למעצר-בית תוך שהוא מרחיקה למשך 30 יום תמימים מן הזירה הווירטואלית. זו, כידוע, היא זירה מסוכנת: היא שורצת פדופילים, האקרים שמפוצצים כורים-גרעיניים בשורות-קוד-זדוניות, אך גם כר-פורה למצגים אנטי-פטריוטיים המשחיתים את נפשו העדינה של הנוער. אף-אחד לא באמת מנסה להתחקות אחר המסר שאולי ביקשה האומנית המשונה הזו להעביר. ובאמת, למה צריך לברר זאת אם ברור לכולם שקדושת סמלי-השלטון מצדיקה את מצעד הבוגד באזיקים, ובא לציון גואל.
משפטנים ושוטרים משתמשים במונח "עילת מעצר" לשם הצדקה בפני בתי-המשפט את הצורך החקירתי הדורש לבודד אדם מן העולם-החיצון, וכל זאת לשם מניעת "שיבוש מהלכי החקירה", (מונח שאיבד מזמן ממשמעותו), או היותו של האדם "מסוכן לציבור". מהלכי מעצר לצערנו נערכים כיום באופן בלתי-סלקטיבי וחירות הפכה מזמן למטרד, נוכח צורכה של המשטרה לחקור. שכן קטסטרופה איומה תתרחש אם אדם יגיע לחקירתו מביתו, אפילו שהוא אינו עבריין-קרייריסטי-נמלט שמגיע לתחנת-המשטרה חמוש בתיק עם כלי-רחצה, תחתונים ומגבת כמו אזרח נורמטיבי שיוצא למילואים.
אבל עיקר העניין הוא העובדה שהמשטרה עתרה בפני בית-המשפט להמשיך לאחוז בגברת כהן במעצר במסגרת של "אבחון-פסיכיאטרי בתנאי אשפוז". בית-המשפט הבהיר למשטרה ש"עד כאן". יש שופטים בתל-אביב.
קראנו את בקשת המשטרה בעיון והגענו למסקנה שהמשטרה, כמו המשטר בסרט 1984 של ג'ורג' אורוול, היא התגלמות החד-חשב: השלטון אשר יודע לפעול רק מול אזרח אשר ניתן לסווגו ולקטלגו במגירות מוכרות. הוא לא יכול אפוא להבין את הנוסחה הזו אלא כ-יהודיה+דגל+קקי = מחלת נפש.
הפילוסוף הביקורתי מישל פוקו טען פעם שהאלימות האיומה ביותר שמצויה בידי הממסד היא הסיווג והתיוג: חולה-נפש, נאשם, בוגד וכו'. אקט-סיווג זה, לא נעשה באופן "אלים" חלילה אלא באמצעות לחיצת כפתור ה-ENTER בידי הפקיד שמקליד את מספר תעודת-הזהות של המועמד-לתיוג במערכת השלטונית. מאותו רגע והלאה, הסיווג ימשיך וירדוף את המתויג.
אם לרגע ננשום עמוק, וננסה להדחיק את מראה אוהדי-הכדורגל עדיני-הנפש שהתקוטטו בפתח בית-המשפט דקות אחרי שהתעטפו בדגלי-הלאום כהוכחה להיותם אזרחים טובים ומועילים, הרי שיש כאן בסך-הכל אמנית פרובוקטיבית ואולי מעט סרת-טעם שעורכת שימוש, גם אם מקומם, בחירות הביטוי.
לטעמנו, חירות-הביטוי הנה ערך הדורש הגנה רבה יותר, דווקא לבעלי הדעות המשונות, וזאת יותר מאשר הצורך בטיפוח משטרה חזקה השומרת על שלומם של האזרחים תוך ביצוע סיורי-מצוד אחר בוגדים אנטי-פטריוטים שמפשתנים על הדגל לצלילי התקווה, במקום, אבוי, לעמוד דום. שכן הדגל, ללא ערכים דמוקרטיים, אינו אלא פיסת נייר טואלט.
הכותבים הם עורכי דין העומדים בראש משרד שוורץ-נרקיס ומנהלים את הקליניקה ללימוד אמנות הליטיגציה בפקולטה למשפטים בקריה-האקדמית אונו
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד