וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נסיקה צרפתית

ניר וולף

3.10.2014 / 6:00

"אתי גדלה כאן ועשתה צבא. אישתאר נולדה כאמנית צרפתייה, שפרצה משם לעולם. זה מבלבל את כולם". רגע לפני שגם היא מתבלבלת, החליטה להוריד את המחיצות ולככב בסדרה חדשה, שתוכיח שהיא הכי ישראלית שיש

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אתי ביטון, בשבילכם./מערכת וואלה!, צילום מסך

לפני חמישה חודשים היתה אמורה אישתאר לפתוח את חגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל. היא נבחרה על ידי מארגני טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שעמד בסימן "זמן נשים - הישגים ואתגרים", לבצע את השיר המפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

אישתאר הציעה לעשות קאבר לאילנית, ובחרה בשיר "ושוב איתכם". "מה יותר מתאים משיר כזה", היא אומרת, "הרי אני חוזרת מפאריס ואני שוב בבית שלי, עם החברים והמשפחה שנקראת ישראל. אמרו לי שהרעיון נשמע מצוין. הייתי בקשר ישיר עם המנהל המוסיקלי של הטקס, הגענו לסולם המוסיקלי, נכנסנו להקלטות בסטודיו, קיבלתי הנחיות איפה לשיר עם הרמוניות ואיפה לעשות את המאוולים; הם גם המליצו לי ללבוש משהו חם, אז הזמנתי שמלה ושלחתי אותה לארץ. הזמנתי מלון בירושלים וכרטיס טיסה, ומאוד התרגשתי".

חודש לפני האירוע, אחרי שהחוזה בין הצדדים כבר היה חתום, הגיע טלפון מההפקה: ההופעה מבוטלת. הסיבה הרשמית, כפי שנכתב אחר כך בהודעת הביטול ממרכז ההסברה שבמשרד התרבות והספורט: "יש ביקורת שלקחנו זמרת מצרפת ולא זמרת ישראלית".

"באותו רגע בכיתי", היא אומרת ועיניה מצטעפות. "קיבלתי חץ ללב. זה כמו שאמא שלי תגיד לי, אחרי 45 שנה, 'את לא הבת שלי. נכון, גידלנו אותך, אבל את לא שייכת למשפחה הזאת יותר'.

"בכל הכתבות בחו"ל תמיד קוראים לי 'הישראלית' ומדברים על השירות הצבאי שלי. אני סופגת שם איומים ועומדת במטווח ירי מול כל העיתונאים הפרו?פלשתינים. אז פתאום משרד ההסברה טוען שאני לא ישראלית? הרי הם אלה שפנו אלי, מיוזמתם".

בסביבתה של אישתאר ניסו להילחם. מכתב שנשלח לשרה לימור לבנת לא נענה. יו"ר מרכז ההסברה, יצחק זוננשיין, כתב למקורבי הזמרת כי "במעמד ממלכתי מסוג זה, יש חשיבות לתת קדימות והזדמנות לאמנים שמרכז החיים והיצירה שלהם מצוי בישראל".

הצלחת להבין את הטיעון הזה?

"בעשייה שלי אני בינלאומית, אזרחית העולם שמתעסקת במוסיקת עולם, עם זהות עולמית שמחברת בין תרבויות, דתות ושפות. אבל במהות האישית שלי אני ישראלית בכל רמ"ח איבריי. אני לא צריכה שום גורם, מוסמך או לא מוסמך, פוליטי או לא פוליטי, משום משרד ומשום דרגה, שיגיד לי מי אני. אני חושבת שבמרכז ההסברה הלכו לאיבוד, והמהות שלי התבלבלה להם עם העשייה שלי. הייתי מעדיפה שיגידו לי 'לא אהבנו את הביצוע שלך', אבל שלא יגידו שאני לא ישראלית. אני הייתי בצבא, הלו! כשאני רואה יוצר ישראלי שמשתמש באמנות שלו ויוצא נגד המדינה ואומר שהוא מתבייש בצבא שלו, ששומר עליו, זה מרתיח אותי. אמן כזה נחשב לישראלי, אבל אני לא, אתה מבין את האבסורד?"

היא נולדה ב?1968 בקריית אתא כאתי ביטון. למדה במגמה ביולוגית?ריאלית, ובכלל חלמה להיות רופאה פתולוגית. "מוות מושך אותי, מחקר ומדע מושכים אותי, אז חיברתי הכל לחלום אחד, עם מעבדות וגופות וניתוחים שאחרי המוות. קראתי המון ספרי מתח, כל מה שקשור לקרימינולוגיה, לחקור לעומק הדברים ולא לראות דברים כפי שהם על פני השטח".

בגיל 15 נטשה את חלום חדרי המתים לטובת הבמה החמה והזוהרת. זה קרה אחרי שעלתה לשיר באירוע משפחתי, גנבה את ההצגה ומייד צורפה ללהקת הליווי של האירוע. מאחר שגדלה על מנעד מוסיקלי רחב, שכולל את אום כולתום, עבד אל?חלים, אדית פיאף, מדונה, וויטני יוסטון, סטיבי וונדר ופינק פלויד, הצליחה להשתלב כמעט בכל הרכב מוסיקלי.

בהמשך הקימה להקה משלה, "טעם הדבש", והופיעה באירועים פרטיים ובבתי מלון. "עברתי את גיל ההתבגרות מאוד קשה עם ההורים שלי", היא אומרת.

כשהתגייסה נשלחה לקורס מכונאיות מטוסים בחיל האוויר, אבל שאפה להגיע ללהקה צבאית. אחרי שהתאהבה במדריך השרמנטי של הקורס, ויתרה על חלום הלהקה. "רציתי להיות קרובה אליו אז נשארתי בקורס, וממש לפני סיום השירות שלי התחתנו. אחרי שלוש שנים התגרשנו. הבנו שנתנו להתלהבות ולרגשות לשלוט עלינו. היינו שני ילדים, וזה היה גדול עלינו".

מאוחר יותר שוב שינתה האהבה את חייה. בגיל 23 טסה לאוסטרליה בעקבות בחור ישראלי, שפתח עסק בסידני. "זו היתה אהבה טוטאלית. התגוררנו עם השותף שלו ואשתו, וזה היה בית מאוד פתוח לכל מיני ישראלים. כל אחד מדיירי הבית הפקיד 50 דולר אוסטרלי בחודש, ואני הייתי צריכה לנהל את הבית מבחינה כספית וקולינרית. זה היה סוג של תרפיה, פעם ראשונה בחיי שלא עסקתי בכלל במוסיקה.

"בישראל הייתי ילדה אבודה, התחתנתי והתגרשתי, קרו לי דברים שבילבלו אותי וניתבו אותי לא נכון. הנסיעה לאוסטרליה היתה הגשר בין העבר לעתיד".

אחרי שנה הרגישה שהמוסיקה חסרה לה, והחליטה לשוב לארץ. בדרך עצרה בפאריס כדי לעשות שופינג ולפגוש חברה אוסטרלית. "הייתי אמורה להישאר שבוע, אבל זה נמשך ונמשך. ישנתי על הרצפה בדירה הקטנה והריקה של חברה שלי. המזוודה שלי היתה השולחן, קניתי מזלג, סכין וספל. לא היו לי רדיו, טלוויזיה או חברים, לא דיברתי עם אנשים, הייתי רק עם עצמי והגעתי להרבה תובנות אישיות ובוגרות. שנה שלמה לא עבדתי, רק עשיתי אודישנים. כל החושים שלי התעוררו. חוש האינטואיציה עבד במיליון וולט, הראייה, הרוחניות והאינטליגנציה הרגשית היו באובר".

היא החלה להופיע בפאבים ובבתי מלון בפאריס, הקימה להקה בשם Alef וקפצה על כל אודישן. "רק רציתי שיהיה לי כסף לבאגט. אחרי כמה חודשים פנו אלי עם הצעה לעשות אודישן לשיר 'אלבינה' - 600 פרנק תמורת שעה של הקלטות. קפצתי על זה מייד".

המפיק חיבר אותה ללהקת "לוס נינוס דה שרה", ביטון שרה בערבית, סילסלה קצת "אלבינה יאללה, יא חביבי יאללה", ויחד עם המילים הלטיניות והמוסיקה הג'יפסית, התוצאה היתה להיט בינלאומי פורץ גבולות. החבורה התכנסה להקליט אלבום שלם. להקת "אלבינה" והזמר האלג'ירי ח'אלד הם שהובילו למעשה, החל מאמצע שנות התשעים, גל מוסיקלי חדש, שידע לשלב בין הז'אנר האתני לז'אנר הספרדי.

אתי אימצה לעצמה את שם הבמה אישתאר, מחווה לסבתה אסתר ולאלת הפריון אישתאר, והתמסרה לדמותה החדשה - "זמרת ששמו לה טיקט של מוסיקת עולם. עד היום בעולם הערבי משייכים לי את הצירוף 'יאללה, יאללה', זה כאילו המצאתי את המילה הזאת".

"הלו, אני שייכת לפה"

בלי כל התרעה מוקדמת הפכה אישתאר לכוכבת עולמית, עם סיבוב הופעות באירופה, במדינות ערב ובארה"ב. "בוקר אחד הגעתי יחפה לראיון ב'גוד מורנינג אמריקה' ב?ABC, אחרי שכמעט לא ישנתי בלילה שלפני. כל הזמן הייתי בטיסות. עוד לפני שעיכלתי את הראיון בטלוויזיה, כבר ראיינו אותי בערוץ אחר. זו היתה רכבת שדהרה ב?500 קמ"ש".

מה שאלו אותך בראיונות?

"על הישראליות שלי, על הקונטרסט בין ישראלית לזמרת ששרה בערבית, ואיך הייתי בצבא אם אני כזאת בלונדינית רזה עם תלתלים. השירות הצבאי שלי גנב את הכותרות, וזה עלה לי ביוקר. הייתי אמורה לעשות שתי הופעות בתוניסיה, 32 אלף כרטיסים נמכרו, אבל לא אישרו לי להיכנס לשדה התעופה. בסנגל היו נגדי הפגנות, טענו שמי שקונה כרטיס להופעה שלי בעצם נותן את הכסף שלו לישראל. למרות שמאוד מכבדים אותי במדינות ערב, קיבלתי לאורך השנים הרבה איומים על חיי, ונאלצתי לבטל לא מעט הופעות.

"לפני שמונה שנים רצו לראיין אותי לעיתון צרפתי נחשב, והצעתי לקחת אותם למקום של שלום, עכו או דלית אל?כרמל, כדי להוכיח לעולם שערבים ויהודים גרים יחד. הם ענו לי בפשטות שזה לא יעניין אף אחד, כי הם רוצים דם. החלטתי להיעלם קצת מהנוף הצרפתי ולהמשיך את הפעילות שלי בעולם. כישראלית, פתאום הבנתי הרבה דברים חדשים על הצרפתים".

ב?2005 הוציאה גירסה לשיר "סוואח" של עבד אל?חלים, עם זמר הרגאיי הצרפתי ג'ימי סיסוקו. "זה שיר שעשה מהפכה, כי עד אז אף אחד לא העז לגעת בשירים של אל?חלים, זה בערך כמו להפוך שירים של ביאליק לרגאיי". האלבום זכה בפרסים ובביקורות מפרגנות באמריקה, הקליפ הוקלט במרוקו, ובשיאו שודר ללא הפסקה בערוץ "רוטנה מוסיקה", ה?MTV הערבי. בעקבות ההצלחה הזמין אותה הנסיך הסעודי וואליד בן טלאל, פטרון הערוץ, להגיע להופעות בלבנון.

"סירבתי, כי כולם יודעים שאני ישראלית וזה היה מסוכן בשבילי. סיסוקו טס לבד ללבנון, והרוויח המון כסף מהופעות עם הפלייבק שלי. שיבושם לו, הוא בחור מקסים. מצד שני, בישראל לא אהבו את העשייה שלי. היתה מגישה בארץ, אני לא רוצה לומר מי, שטענה שהשיר מצועצע מדי, ושהזמר מתהפך בקברו מהביצוע שלי. נפגעתי. זה גרם לי לתהיות, כי זאת היתה ביקורת שקיבלתי רק בארץ. הכאיב לי שבכל פעם הביקורות עלי בארץ היו הפוכות לגמרי מהביקורות הבינלאומיות, שבזכותן אני חיה, מתפרנסת ומוערכת.

"בימים ש'אלבינה' הצליח מאוד באירופה והגיע למקום השביעי במצעד הבילבורד בארה"ב, בארץ התעלמו ממנו. בזמנו הגעתי לכאן לביקור וישבתי עם חברת ילדות בפאב בחיפה. היא לקחה את הדיסק ואמרה לדי.ג'יי, 'זה להיט בחו"ל, תשמיעו אותו'. הוא הקשיב באוזניות, החזיר לה את האלבום ואמר: 'אנחנו לא משמיעים דברים כאלה פה'".

זה עניין של תקופה. היום המוסיקה המזרחית פורחת, אין כמעט חתונה בארץ בלי "אלבינה".

"שייכו אותי המון למוסיקה המזרחית, אבל זו טעות. אני רחוקה מזה. הז'אנר שלי הוא מוסיקת עולם, אני דוברת חמש שפות, ביניהן שתי שפות שונות של ערבית. אני כותבת את השירים שלי בערבית ספרותית, גדלתי על מוסיקה ערבית, אבל בארץ התכחשתי לזה וסירבתי לשיר בערבית. במוסיקת עולם יש המון מסרים, היא מאחדת בין מדינות, שפות ומקצבים, והיא מאפשרת לי להופיע על במות בכל העולם.

"אתה יודע שכבר שלוש שנים מתמודדים בבולגריה מגיעים לאודישנים של 'כוכב נולד' שם עם 'חורשת האקליפטוס' בגירסה שלי? גם ב'דה וויס' הרוסי. בהודו, בסין וביפן עשו לזה גרסאות מקומיות. לא לשיר המקורי של להקת הנח"ל אלא לגירסה שלי, שהופעתי איתה בשנת 2000 אצל דן שילון. זה מאוד שונה מהמקור.

"גם בישראל כולם שרים היום את הביצוע שלי, אבל אף אחד לא טורח לציין שאני כתבתי אותו. זה מאוד פוגע בזהות הישראלית שלי. הלו, אני שייכת לפה".

אז למה לא מפרגנים לך? הרי בישראל תמיד אוהבים לנכס הצלחות של ישראלים בחו"ל.

"אני חושבת שכשאני נוחתת בישראל, משהו משתנה באנרגיה שלי. למעשה, נוצר קונפליקט בין שתי הזהויות שלי, אישתאר ואתי. אתי גדלה כאן, עשתה צבא והתפתחה בישראל. אישתאר נולדה כאמנית צרפתייה, שפרצה משם לעולם. הילדים שלי מדברים עברית, אני חולמת בעברית ומרגישה ישראלית, ובעשייה אני אישתאר. זה מבלבל את כולם".

כדי לנסות ולפתור את עניין הזהות הכפולה הסכימה אישתאר להשתתף במיני?סידרה תיעודית של רשת, "6 אימהות", שעלתה השבוע בערוץ 2, ושני פרקיה האחרונים ישודרו בימים ראשון ושני הקרובים. הסידרה עוקבת אחרי אימהות מפורסמות ובוחנת כיצד הן משלבות את הקריירה עם הטיפול בילדים. מבחינתה, מדובר במפץ הגדול של שתי הזהויות שלה.

"פתחתי את החיים הפרטיים בפני זרים כי הגעתי לתובנה שבישראל אסור לי לאפשר לאישתאר לקחת את המקום של אתי, הרי זה המקום היחיד שאתי באה בו לידי ביטוי. בכל מקום אחר אני אישתאר, מכירים אותי כי אני אישתאר, מדברים איתי כי אני אישתאר ואני מקבלת הרבה פריבילגיות בזכות זה".

אולי זה נתפס בארץ כסוג של התנשאות ויוצר את האנטי נגדך.

"זה מסביר למה מבקרים אותי ככה בארץ. לא רק הם אשמים, אני שותפה מלאה בזה. כולם כאן מכירים את אישתאר בתור דיווה עם אבק כוכבים. כשמדברים עלי בישראל תמיד טורחים לציין 'אישתאר היא אתי ביטון?זך מקריית אתא'. אף פעם לא ראיתי שאומרים אלון אבוטבול מקריית אתא, או ריטה מאני לא יודעת איפה. הרגשתי שאני חייבת למרוד ולא ידעתי איך. בצילומים לסידרה הסתובבתי לא מטופחת ולא מאופרת, משהו שממש לא מתאים לי. אפילו לא ביקשתי מהצלם שיראה לי איך אני יוצאת, למרות כל ההזנחה הזאת. זה כאילו באתי והכרזתי: רוצים קריית אתא? תקבלו קריית אתא".

כבר 21 שנה היא צמודה למישל אביסירא, מתופף יהודי?צרפתי ממשפחת אבוחצירא. סבו הוא בן דודו של הבאבא סאלי. "סיפור האהבה שלנו התחיל בסופרמרקט", היא נזכרת. "אחר כך הוא בא לראות אותי מופיעה, וכשהוא החזיר אותי הביתה חשבתי לעצמי: יש כאן ג'נטלמן עם רכב, אז למה שלא אשאל אותו אם הוא מוכן לעזור לי לסחוב את הסלים בקניות. הוא כנראה רצה לחזר אחריי ואמר: 'גם אני צריך לעשות קניות'.

"כל אחד לקח עגלה משלו, אבל הרגשתי איזו תחושה על?טבעית שצריכה להיות לנו עגלה אחת משותפת, שאנחנו צריכים להיות יחד. משם זה התפתח".

אביסירא הצטרף כמתופף ללהקת אלבינה. אחרי כמה שנים של עבודה משותפת ורומנטיקה מלבלבת, החליטו השניים לפרק את הלהקה ולהמשיך לבד. "אם זה היה עובר יפה ואמין, זה היה ממשיך. אבל קרו בדרך הרבה תאונות של חוסר אמון בתוך הלהקה, שגרמו לזה שניפרד מהסובבים וניקח את העניינים לידיים".

מישל הפך לאיש שמאחורי המותג "אישתאר". הוא מתפקד כאמרגן שלה, קובע לה הופעות ומפיק את האלבומים. לפני עשר שנים מיסדו את הקשר בחתונה נוצצת בחוות רונית, עם שמעון פרס כאורח כבוד והבאבא ברוך בתפקיד הרב המחתן.

"זו לא מערכת רגילה של אמן ומנהל, אלא מין משולש ברמודה שאנחנו יודעים שהוא מאוד מסוכן. יש בזה יתרונות וחסרונות - הוא יודע מה עובר עלי בתור אמא, אבל מבחינת הקריירה הוא מאוד אובייקטיבי. הוא רואה מולו את האמא של הילדים שלו, אבל גם את האמן, שהוא הפרנסה של הבית. כיום קשה לי להסתכל על הקריירה שלי בעיניים של אמנית, אלא קודם כל כאמא, שרוצה להיות עם ילדיה כמה שיותר, ולכן מישל קיים לצידי. הוא רציונלי מאוד, לא מתחבר לעניין הרוחניות. בשבילו לדבר על אישתאר ועל אתי כשני דברים נפרדים זה ישר ללכת לפסיכולוג".

הם מגדלים תאומים בני שבע, שירה ולביא. "לאחר הלידה תפסתי מרחק מהזרקורים ומהמדיה והתמסרתי לאימהות בטוטאליות. הייתי בהיי כזה, שעברו שלוש שנים עד שהצליחו להוריד אותי לאדמה ולגרום לי לחזור למוסיקה. לקחת אותי מהתינוקות להופעה הרגיש לי כמו עונש, כמו לחתוך מחדש את חבל הטבור בלי הרדמה. רק אחרי תקופה, כשהילדים גדלו, זה פינה אצלי מקום לנסות לשלב את הקריירה עם האימהות. אני פרפקציוניסטית, ולכן אני אמא שמאוד דורשת. לפעמים אני שוכחת שהילדים שלי רק בני שבע. אני צריכה גם לדעת לשחרר טיפה".

"נפרדתי מהוויסקי"

עכשיו היא מציגה את אישתאר החדשה - זאת שלא מזיז לה אם היא לא נראית במיטבה 24/7, שכבר אין לה בעיה ללכת למכולת בכפכפי אצבע. היא נגמלה מסיגריות לפני תשעה חודשים אחרי שעישנה קופסה וחצי ביום, העלתה במשקל תשעה ק"ג ("אני מורידה אותם עכשיו"), גילתה שהיא אלרגית לגלוטן ולדברי חלב, והחליטה לקחת את עצמה בידיים.

גם את המנהג הקבוע של שתיית וויסקי לפני הופעות השאירה מאחור. "אני לא צריכה יותר את אובדן החושים בהופעות. ברגע שחזרתי להופיע, אחרי ארבע שנות היעלמות, ונמכרו 4,000 כרטיסים - הבנתי שאנשים אוהבים אותי בכל מצב, ושאני לא צריכה וויסקי כדי להתמודד עם החששות האלו. עכשיו אני יותר בשליטה על הגוף שלי".

אף על פי שהיא מתגוררת בפאריס יותר מעשרים שנה, לא רחוק משער הניצחון, המעגל החברתי שלה קטן. "אין לי חיים חברתיים שם, הצרפתים לא יודעים כלום על החיים האישיים שלי. זה הוויי אחר ומנטליות אחרת, אנשים שלא עשו צבא ונשים שרגילות שהבעל שלהן עובד והן מחכות בבית. אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי. המון מנסים, 'בואי נשתה קפה' וכאלה, אבל אני מתחמקת. תכלס, זה לא מעניין אותי. אני מעדיפה להרים טלפון לחברה טובה מהארץ ולספר לה מה עובר עלי, מאשר לשבת על קפה עם הורה מבית הספר של הילדים, שמכיר רק את הפרסונה הציבורית שלי.

"תשמע סיפור, הילדים שלי נקראים אביסירא, וכשהם התחילו שיעורי מוסיקה בכיתה א' בבית הספר היהודי, המורה הישראלי החליט ללמד אותם את 'חורשת האקליפטוס'. הוא השמיע את השיר בגירסה שלי, ולביא סיפר שהוא מכיר את הזמרת, שזאת אמא שלו. המורה התלהב, אבל לא ידע שיש גם אחות תאומה בכיתה המקבילה. כשהוא נתן את אותו השיעור בכיתה השנייה, שירה מייד צעקה 'זאת אמא שלי'. המורה לא הבין איך זה שבכל כיתה יש ילדים שחושבים שהם ילדים של אישתאר. בגלל שהוא לא ממש האמין לה, הוא אמר: 'תגידי לאמא שכשהיא באה לקחת אותך מבית הספר, שתקפוץ להגיד שלום'. כשנפגשנו וסיפרתי לו שהם תאומים, המורה אמר לי: 'מזל, כבר חשבתי שיש לי פה בעיה פסיכולוגית'".

היא מספרת שבית הספר היהודי "נראה כמו בית כלא - חומות מברזל, ניידת בחוץ, שני שומרים בשער ואזור סטרילי של שבעים מטר. לפני שבועיים הייתי באסיפת הורים והסבירו לנו על פרויקט 'הורים מגינים'. מתברר ששיעורי הספורט של הילדים אמורים להתקיים מחוץ לבית הספר, ולכן הורים צריכים ללוות אותם. מי שרצה לעזור באבטחה התבקש לעבור ארבעה שיעורי קרב מגע, אבל מה יעשה הורה עם תרגילי קרב מגע כשמגיע מולו טרוריסט עם עוזי? אמרתי למנהלת שיש 2,000 תלמידים בבית הספר, ולכן מספיק שכל הורה ישלם 5 יורו כדי שנוכל להביא אנשים מיומנים, יוצאי צבא או שב"כ, שבאמת ישמרו. היא טענה שבשגרירות לא מוכנים. ברור לי שהמדינה לא חייבת לנו כלום, אבל לדעתי יש כאן אחריות עקיפה.

"אנחנו מבקשים מישראל שתעזור לקהילה היהודית בפאריס. אלה הילדים שלנו, והם בסכנה בגלל שישראל נכנסה למלחמת 'צוק איתן' ובגלל שיש באירופה פנאטים שלא מבינים פוליטיקה ומפגינים נגד יהודים. אם לא היתה בעיה בארץ, יהודי אירופה לא היו סובלים.

"אני מתה על המדינה שלי ואני פטריוטית, אבל תפקידם של היהודים בחו"ל חשוב מאוד, אולי אפילו יותר מבארץ. רבים פה מסתכלים על הישראלים שחיים בחו"ל כעל שאריות. אבל התפקיד שלנו שם חשוב מאוד לקיום המדינה. זה ייעוד. אם לא היינו שם, אף אחד לא היה יודע שליהודים אין אף ארוך ואוזניים גדולות. כשהילד שלי משחק עם השכן שלו, השכן מבין שיהודי הוא בן אדם בדיוק כמוהו. כשאמנית כמוני מדברת בערבית על שלום, זה מוציא את ישראל טוב".

ליהודי צרפת יש לדעתך חלק בעוינות כלפיהם?

"בית הספר של הילדים שלי מתנהל בסטנדרטים של בית ספר דתי בארץ: יש תפילה בבוקר, אחר כך לומדים צרפתית, מתמטיקה ואנגלית עד הצהריים, ומ?2 עד 5 בערב לומדים עברית ולימודי קודש. אתה מבין? הילדים שלי חיים ונושמים ישראל, הם יכולים לשיר את כל השירים הישראליים, אבל הם לא יודעים את המילים של ההמנון הצרפתי, כי מלמדים אותם רק את 'התקווה'. אני לא מסכימה עם זה, כי זה יוצר גטואיזם של הקהילה. אם אנחנו חיים בצרפת, אין סיבה שהילדים שלי לא יידעו את ה'מרסייז'".

מתי את חוזרת לארץ?

"אני מרגישה שהבית שלי בארץ. יש לנו בית באילת, ואנחנו באים בחופשת הקיץ, מעבירים כאן תמיד את חגי תשרי, ובפסח חוזרים. אני נמצאת כאן במצטבר בערך חמישה חודשים בשנה. מבחינת הקריירה שלי, מעבר לישראל לא ישנה כלום, אבל מבחינה משפחתית זה מטלטל. מישל לא רוצה לעבור לארץ בהרגשה שהוא בורח מצרפת, אלא רק מתוך תחושה שמיצינו את החיים שם. יש בישראל הרבה דברים שחוויתי כילדה, ושאני רוצה שגם ילדיי יחוו. לכן, אם יבוא יום שבו מעבר כזה ירגיש נכון, אם תגיע יד מכוונת שתביא אותי לעשייה בארץ - אהיה האדם הכי שלם בעולם".

ממרכז ההסברה נמסר בתגובה: "במסגרת גיבוש התוכנית האמנותית ליום העצמאות הוחלט לתת קדימות והזדמנות לאמנים ויוצרים שמרכז החיים והיצירה שלהם מצוי בישראל. אין בהחלטה הטלת דופי באהבתה ובקשר האמיץ של אישתאר למדינה, ברמתה או ביכולותיה האמנותיות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully