מים ספורים חלפו מאז הצהרת המלחמה - בלית ברירה - של אובאמה נגד דאעש, ובכל יום מגלה ארה"ב עד כמה קשה הולכת להיות המשימה. שתי שחקניות אזוריות חשובות לא יעמדו לצידה בעיראק ובסוריה: טורקיה לא תעזור, ואיראן, מן הסתם, תפריע.
את המערכה נגד דאעש לא מנצחים מהאוויר בלבד. קשה לצפות כי מטוסי הקרב של הקואליציה יהיו אפקטיביים מול הטרוריסטים הסונים המבוצרים במוסול ובתיקרית. הקואליציה של אובאמה לא יכולה להרשות לעצמה פגיעות קשות מדי באזרחים מוסלמים.
יועציו של הנשיא הבינו עוד לפני תחילת המלחמה כי אין הרבה קופצים למערכה הקרקעית מצד מדינות האזור. אפילו הכורדים לא ששים לצאת משטחי האוטונומיה שלהם, אף שהם צפויים להיות המרוויחים העיקריים מהמלחמה בדאעש: מדינה עצמאית מצפה להם אולי בסיבוב.
וזה בדיוק הדבר שמטריד היום את איראן. כשנה אחרי כניסתו של חסן רוחאני לארמון הנשיאות בטהרן, האיראנים מבינים כי הקלפים מחולקים מחדש במזרח התיכון וגם להם יש פתאום הרבה מה להפסיד.
מערכה נגד דאעש מחזירה את ארה"ב לאזור. הם לא אהבו את זה ב?2003, הם גם לא אוהבים את זה היום. אז, אגב, זה הקפיא את פרויקט הגרעין שלהם, הלוואי שהפעם זה ינוצל כדי לחסל אותו סופית.
כמו כן, בגדד תיאלץ להשיב לעמדות מפתח את הסונים שהורחקו בעידן אל?מליכי שראה באיראן בעלת ברית מרכזית. לסונים העיראקים יש תוכניות אחרות. בנוסף, הקמה של מדינה כורדית עצמאית אף פעם לא קרצה לאיראן - גם כי הדבר יכול לפתח רעיונות בקרב האוכלוסייה הכורדית באיראן עצמה, וגם כי למדינה הכורדית צפויים יחסים טובים עם ארה"ב ועם ישראל.
האיראנים גם יודעים כי הקואליציה של אובאמה תהיה הימור גדול בכל הקשור למשטר אסד. המלחמה יכולה מחד לשמר אותו כגורם שלילי אך מוכר ובולם טרור, או מאידך להפוך להזדמנות לחסל גם אותו יחד עם דאעש ולהמליך משהו אחר במקום.
האיראנים אוהבים את המצב הקיים שמאפשר להם למשוך זמן (תאריך היעד להגיע להסכם בנושא הגרעין הוא 24 בנובמבר) עד לפצצה המיוחלת. הם יודעים כי מלחמה היא מצב נזיל ומישהו יכול פתאום לחשוב שיחד עם דאעש לא יזיק גם לחסל את הגרעין האיראני.