ושוב: אובאמה ודילמת התגובה

לכאורה, התמונות המזוויעות והמצמררות של עריפת הראשים בידי אנשי דאעש היו אמורות להיות נקודת המפנה בחשיבה ובאסטרטגיה האמריקנית, ולהניע את ממשל אובאמה לפעולה צבאית מיידית ומאסיבית, זאת לאחר שנים שבהן עשה כל מאמץ כדי למזער ולגמד את ממדי הטרור האיסלאמי.

ואולם דא עקא שלמרות גילויים אלה של אכזריות בלתי נתפסת ממש, ולמרות ההתרסה שהיתה מעוגנת בהם כלפי מעצמת?העל האמריקנית, עוד רחוקה הדרך מהתערבות אמריקנית יבשתית על אדמת עיראק וסוריה. לא זו בלבד שאובאמה נבחר ב?2008 כדי להוציא את ארה"ב משדות הקרב של עיראק ואפגניסטן, אלא שסדר היום הביטחוני שלו מבוסס על השאיפה לצמצם ככל האפשר את מעורבותו הביטחונית מעבר לים ולהתכנס בתוככי המרחב האמריקני. יתרה מזו, ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שגם אירועים טראומטיים ואובדן חיי אדם אינם מהווים בהכרח זרז להרחבה והסלמה בפעילות הצבאית.

כך, למשל, גם ב?1983 וגם ב?1993 החליטה ארה"ב לנצור את האש בעקבות הסתבכות הרת אסון. באוקטובר 1983, בעקבות מגה?פיגוע שביצע חיזבאללה במטה הנחתים האמריקני בביירות, שבו נהרגו 241 נחתים, החליט הנשיא רונלד רייגן על התנתקות חד?צדדית ומהירה מזירת תופת חסרת תוחלת זו. עשר שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1993, נהרגו 18 אנשי צבא אמריקנים בבירת סומליה מוגדישו, וגופותיהם נגררו ברחבי העיר. גם במקרה זה, למרות הכאב, הטראומה וההשפלה, החליט הנשיא ביל קלינטון לסגת לאלתר מסומליה ולא לבוא חשבון עם המפגעים.

נשאלת, אפוא, השאלה אם גם הפעם נהיה עדים לתסריט דומה, שבו רתיעתו של אובאמה מפתיחתו של פרק נוסף בטרגדיה העיראקית, המלווה את האומה האמריקנית כצל קודר מאז 2003, תאפיל בחשיבותה על כל שיקול אחר כולל הצורך להקרין סוף סוף מנהיגות ולהתמודד עם מקרה כה חמור של איום אזורי (הטומן בחובו סכנה גם לסדר העולמי).

וכך, למרות שבקונגרס מתרבים הקולות - בשתי המפלגות - לפעולה צבאית מקיפה נגד בסיסי דאעש ומוקדי הכוח שלו, בפועל סביר יותר להניח שהתגובה האמריקנית תמשיך להתבסס בעיקרה על מתקפות אוויריות (ייתכן גם שבשילוב כוחות מיוחדים למשימות טקטיות ספציפיות). המודל שככל הנראה עומד לנגד עיניו של הממשל הוא מודל ההתערבות האמריקנית במסגרת נאט"ו בבוסניה ב?1995 ובסרביה ב?1999. למרות שב?1995 שוגרו לאזור הקרבות 20 אלף חיילים אמריקנים, עיקר המאמץ היה אווירי. ביוני 1999, לאחר שלושה חודשים של כתישה אווירית, נכנע נשיא סרביה סלובודן מילוסוביץ' וסרביה איבדה את השליטה על חבל קוסובו.

גם היום צפוי, אם כן, שחרף ההבדלים הרבים בין החזית הבלקנית והמתקפה שבוצעה בה נגד ישות מדינתית מוגדרת לבין הזירות העיראקיות והסוריות הרוויות באנרכיה, טרור, אלימות, רדיקליזם ושסע אתני ודתי, דפוס הפעולה שינסה הממשל לגבש יתבסס על ברית נאט"ו כנדבך מרכזי ומוביל.

עדות ראשונית לכך אפשר לראות בהכרזתו של הנשיא האמריקני בפיסגת נאט"ו בוויילס בסוף השבוע, ולפיה לא פחות מעשר מדינות כבר הודיעו על הסכמתן ליטול חלק בקואליציה עתידית נגד דאעש בחסות נאט"ו. דפוס זה תואם גם את העדפתו של אובאמה את אורח הפעולה המשותף והרב?צדדי, שבא לידי ביטוי במלחמה בלוב, על פני התערבות אמריקנית חד?צדדית.

ואולם, גם אם יתממש תסריט זה, קשה להניח שקואליציית נאט"ו תלווה בקואליציה מזרח?תיכונית רחבה ואפקטיבית. למרות שרוב רובם של המשטרים באזור אחוזי בעתה מן המפלצת הקרויה דאעש האורבת לפתחם, היחסים הקיימים כיום בין כמה, לפחות, מן השותפות הפוטנציאליות המרכזיות לברית, לבין ארה"ב, הם טעונים ועמוסי מתח. מדובר בראש ובראשונה במצרים, אך גם בסעודיה ובשחקנים נוספים.

לא נותר אלא להמתין ולראות אם לנוכח מצב דברים עגום זה, ששורשיו מעוגנים בעיקר בגישתו הצוננת והביקורתית של ממשל אובאמה כלפי משטרו של א?סיסי במצרים (שתרמה להרחקתו ממוקד המשא ומתן על סיומו של מבצע "צוק איתן"), ימצא הבית הלבן את עצמו גם בחברתם של "שותפים" מוזרים לדרך, כולל איראן (כפי שדווח בסוף השבוע) וכולל המשטר הסורי הרצחני.