וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תמונות יפואיות

הילה אלפרט

22.8.2014 / 6:00

הרקמה האנושית החיה של יפו כמעט ונפרמה בשבועות האחרונים. המסעדנים הערבים נתקלו פתאום בגזענות ובשנאה שלא הכירו והמסעדנים היהודים התייצבו לצידם, בניסיון לשמור על הדו?קיום השברירי

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

יפו חטפה בבטן. כמו כל הארץ, היא תמיד נחבטת בעתות משבר. כמו כל הערים המעורבות, היא חוטפת קצת יותר, גם אם היא מגלה איפוק. התיירים לא באים, אנשים כמעט לא יוצאים לבלות, ואם כבר מישהו מגיע, הוא מעדיף לבלות במקומות של יהודים.

רק שלקיץ 2014 יש גם פייסבוק רוחש ובוחש, בריוני מקלדת סוקלים בכיכר הכחולה את כל החושבים אחרת, קבוצות מארגנות חרמות על עסקים בבעלות ערבית, ובין כותלי הרשת מהלכים המוני קרדיולוגים שמחטטים לערביי הארץ בלב, לחפש ביטויי שנאה לצה"ל או איזה חמאסניק שמסתתר באחד החדרים. אם לא מוצאים אז ממציאים.

ככה זה היה עם עלי זועבי, השף של מסעדת "קלמטה" מכיכר קדומים, שלפני שלושה שבועות מישהו בפייסבוק הדביק תמונה שלו לתגובה מפוברקת על מות חייל, "שישה מיליון הוא מספר המזל שלי". כתבו שם: "זהו ערבי, שמו עלי זועבי, יושב בארצנו, עובד במסעדה ביפו, שמאחל מוות לכל היהודים ואומר שהמספר האהוב עליו הוא 6 מיליון. נא לשתף דחוף!"

עמירם בלוקו, אחד מבעלי המסעדה, זוכר את האי?מייל הראשון שנשלח אליו, את ההלם של זועבי, שכל חייו גדל בתוך הדו?קיום של יפו, שבתיכון נסע עם כל הכיתה לאושוויץ והתפרק שם בבכי, שבראיון שנתן לעיתון אמר שהוא מתפלל לשלומם של החיילים וחס על חיי החפים מפשע בעזה. אבל זה לא פסק.

"אנשים התקשרו למסעדה בלי סוף, לקלל ולגדף, שלחו אי?מיילים, מילאו אותנו בהזמנות סרק. מישהו הגיע למסעדה וזימן את עלי להתייצב במשטרה, וכשהגיע לתחנה, התברר שלא היה ולא נברא. הכל בשביל שנפטר אותו". "קלמטה" פירסמו בדף הפייסבוק שלהם הודעה שהם לא מתכוונים להיכנע לגזענות, הגישו תלונה במשטרה, והסיפור דעך.

גם במשפחת אבולעפיה, מהסמלים הבולטים של הדו?קיום, טיפל הפייסבוק. מישהו העלה סרטון ממסעדה יוונית באוסטרליה, שבו נראים מלצרים מכים לקוחות, כתב שמדובר במלצרים ערבים שעובדים במסעדת אבולעפיה, מכים לקוחות יהודים. לא דומה, לא קרוב, אבל מה זה משנה. הפייסבוק צמא ויש להשקות אותו.

"ראיתי את ההסתה ברשתות החברתיות וחטפתי בחילה", אומר ניר צוק, שב?99' פתח את "קורדליה" שלו בסמטה יפהפייה היוצאת מרחוב יפת. ב?2001 הוסיף את "קפה נועה", שאותו שיפץ בימים של צוק איתן. "היתה ירידה של 95 אחוזים בעבודה", הוא אומר. "אז במקום לסגור ניצלנו את הימים האלה להתחדשות ועשייה. בעיתונים קראתי על מתיחות ביפו, אבל מה שבלט הפעם הוא תחושת אחדות חזקה בין בעלי העסקים כאן, ערבים ויהודים. שתינו יחד תה ביום ובערב".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

צחנת המילים לא יכולה לריח הטוב שמילא את הבית של לילה וחמודי חבשי כשנכנסתי אליו בקיפולו של יום. ריח מתוק של ירקות על הגריל ודג שפוגש בחום הגחלים. 24 שנים עברו מאז שקנו את בית מספר 3 ברחוב עמיעד ביפו, שהיה שייך למשפחה שברחה ב?48' מהעיר והפך אחר כך לבית מלאכה לנעליים. בני הזוג גירדו ומירקו, הרכיבו חזרה את דלתות העץ ויצאו לסיבוב קניות בשוק הפשפשים. עכשיו הם חיים בבית הזה ומארחים בו אנשים. לאורך קירות האבן ארונות זכוכית מארחים בצפיפות כלי אוכל מהודרים, מעל הראש מנורת נחושת ענקית.

חמודי מבשל ולילה מארחת. בסלון, במרפסת או על הגג, משם רואים איך השמש מסתדרת לקראת שקיעה. אולי מחר, כשתחזור, יחכה לה פה יום יפה. הרבה מהלקוחות שלהם מגיעים מחו"ל. חברות מסחריות, הסוכנות היהודית, לבית מספר 3 יש קסם מיוחד, ומי שיטעם את הנגיעה של חמודי ביצורי הים, יבקש לחזור. שנתיים בילה חמודי על ספינות הדיג. הוא מכיר ויודע את כל מה שיש לים להציע. וכשהניח על השולחן את החדד, דג סלעים עם פס מזהב, ראיתי איך לילה, באצבעות חזקות, אוכלת מבשרו, ונזכרתי שפעם אמר לי שמכל האנשים בעולם, הוא הכי אוהב להאכיל את האישה שלו.

בתמונה הממוסגרת בחדר השינה רואים ילדה יפהפייה בגופייה בהירה, עם חיוך גדול. לידה עומד ילד רציני, פוער עיניים גדולות ושחורות. הם היו בני שנה כשצולמה התמונה הזאת, בבית של סבתא, שני בני דודים ששיחקו הרבה יחד. אחר כך המשפחות תפסו קצת מרחק, עד שהאוניברסיטה שבה והפגישה ביניהם. היא למדה בלשנות צרפתית, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה. הוא למד לתואר ראשון בסיעוד. מאז הם יחד.

עכשיו יש להם שני בנים. הילאל נסע ללמוד בארה"ב מדעי המחשב ומתמטיקה, וחליל סיים ללמוד בתיכון עירוני א' במגמת אמנות.

בפעם הראשונה שלילה אכלה פירות ים זה היה מהידיים של חמודי. בבית שבו גדלה לא נגעו בהם. אמא שלה, בת זקונים למשפחת יהודית אמידה שעלתה מעיראק ב?51' והתיישבה ביפו, לא הכניסה הביתה פירות ים. שנים ניסתה המשפחה שלה לשכנע אותה לקחת את הילדים ולחזור לחיק היהודי, אבל היא סירבה. רק את הכשרות המשיכה לשמור.

הקסם של יפו חיבר בין בניה ובנותיה של העיר בלי להתעכב על עניינים נפיצים כמו דת או מוצא. "תמיד עושים את זה בשקט", אומרת לילה, מופתעת מהרעש שחוללו הנישואים של מורל ומחמוד. "זה נורא איך אנשים מתערבים ברגע כזה פרטי. אני שמחה שזה לא עצר אותם, ומקווה שהיא תשכיל לשמור על הזהות שלה בתוך הקשר הזה. זה חשוב בשביל שיצליח".

לילה מסבירה שלפי ההלכה היהודית, היא יהודייה, וכמוה הבנים שלה. לפי ההלכה המוסלמית היא מוסלמית. אז החליטה שהיא אנטי?דת. "זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי את הגזענות, וזה מאוד קשה לי, כי אני מגיעה משתי התרבויות. האנשים פה הולכים מדוכדכים. חמודי ואני בתוך עצב. מסתכלים בחדשות, שומעים את הקולות ברשתות החברתיות, וכל האידיאולוגיה שלנו, מי שאנחנו, הכל מתפרק מול העיניים.

"האווירה מאוד קיצונית. אתה לא יכול להתבטא. אם מישהו אומר משהו ישר מתנפלים עליו. לא מוכנים להסתכל על כאב בצד השני. המלחמה הזו עושה נזק גדול".

בתוך הקיץ הזה היו רגעים שלילה שאלה את עצמה מה יש לה להמשיך ולחפש כאן. "השנה חמודי ואני חוגגים יום הולדת 50, חליל טס לבקר את אחיו בארה"ב, ולפני המלחמה חשבנו לנצל את הזמן ולנסוע בעצמנו לאיזה מקום בחו"ל. אבל הרגשתי שאם אני נוסעת לחופש אני פשוט בורחת. לא מתמודדת. החלטתי להישאר. רציתי להרגיש את הכעס הזה, את העצב הזה".

חמודי אומר שעם השנים למדו לעבוד במזומן, לא להסתכן בלקיחת סיכונים לעתיד. המלחמות תמיד באות, ואיתן הביטולים. כשאני שואלת אם היו להם הרבה כאלה, לילה אומרת שכן, כמו לכל הענף, "אבל היו גם מקרים אחרים. לקוחה שלי ביטלה אירוע לאוקטובר, אמרה שהיא לא יכולה להביא את המשפחה לבית של ערבים. היא בכתה, חיבקתי אותה. אם ידעה שזאת המשפחה שלה, למה פנתה אלי מההתחלה? מאוד קשה להכיל את זה. אבל מה יכולתי להגיד לה. לא היו לי מילים.

"זה פחד, זאת שנאה. כעס עלינו בגלל החיילים שמתו. רצון לנקמה. במהומות של שנת 2000 היו אצלנו אורחים יהודים, בזמן שלמטה היו הפגנות. במלחמה הזאת אנשים לא באו".

חמודי אומר שהוא לא זוכר תקופה שבה הגזענות צפה ככה. חושב שזה בגלל הלגיטימציה שהיא מקבלת מנבחרי ציבור. "אני חולה על פוליטיקה", הוא אומר, "אוכל ושותה פוליטיקה. אוהב ויכוחים. יש לי את הדעה שלי, ואני מכבד את זו של האחרים. פעמיים בשבוע אני עובד בתור אח בחדרי הניתוח של איכילוב. החברים שלי משם ליכודניקים שרופים. אנחנו יכולים להתווכח בלי סוף, אבל תמיד מתוך כבוד גדול. היום, מול כל הפגנה של השמאל מתייצבת קבוצה של הימין, ומשם זה מתפתח לאלימות. זה המשחק עכשיו".

ואיך אתה מסביר את האיפוק של הרחוב ביפו?

"אני חושב שזה שילוב של גורמים חזקים בקהילה עם פעולה נכונה של המשטרה, שלא רוצה לראות את יפו מתלהטת, שעושה מאמצים למנוע מפעילות כמו תג מחיר להגיע אל העיר".

"אחרי הרצח של הנער עברו עלינו כמה ימים לא נעימים ביפו", אומר איציק סעדון מקפה פאול'ס, המקום עם האספרסו הכי טעים בעיר. שם כמעט תמיד אפשר לצוד שיחה מעניינת או סתם לראות את ג'ימי טורק שותה אייס קפה מכוס ענקית. "אני לא סובל לא את הקיצוניים שלהם ולא את שלנו", מחייך איציק, "אבל התחילו האזעקות וחיברו בין כולנו".

צמוד לקפה שלו ישנו האטליז של משפחת אבו ח?לווה. ניסו לארגן עליו איזה חרם, אבל תנועת הקונים המתחדשת, יהודים וערבים, מלמדת שלא הצליחו. יש ירידה במכירות, גם בגלל שירדה העבודה במסעדות של תל אביב, שקונות מאבו ח?לווה.

בערב ט"ו באב אני קונה שם לבבות טלה, הולכת לשווארמה של בינו גבסו, שנמצאת בסמטה סמוכה לד"ר שקשוקה שלו. החפירות הארכיאולוגיות הגיעו גם לשם, ראשים מכוסים במטפחת מציצים מתוך האדמה. "מצאו משהו?" אני שואלת כשאנחנו אוכלים שווארמה מצוינת ולבבות שטיגן בדיוק במידה. "מוצאים. בטח מוצאים. מוצאים ואז מכסים בבטון. פעם שאלתי אחד מהם מאיזו תקופה הדברים, אמר בין 700 ל?800 שנה. כאילו מאה שנה הן דקה בחיים. זה מצחיק, נותן פרופורציה אחרת על זמן".

"ומה אם ימצאו פה קברים?" אני שואלת. "הכל תלוי בכיוון הראש", צוחק הדוקטור, "אם פונה למכה, זה מוסלמי. אם פונה לירושלים, זה יהודי, ואז מתחיל סרט טורקי". יפו אלופה בקבוצות תיירים, מאכילה אלפים מהם כל חודש, ובינו הוא אלוף האלופים. בימים של שקט, בשיגרת היום?יום, ד"ר שקשוקה שלו נראית כמו אולם אירועים הומה. מאז שהתחיל הבלאגן, הם לא באים. רק הצרפתים חוזרים.

הוא אומר שתמיד יפו מושפעת מהמצב יותר מתל אביב. וגם ביפו, האזור שיש בו יותר יהודים, כמו כיכר השעון, מתאושש יותר מהר מהאזור עם הרוב הערבי. "אני חושב שיש אנשים שעדיין פוחדים לבוא, ואני רק רוצה להגיד להם שאין ולא תהיה יפה כמו יפו. מה זה בכלל משנה - ערבים, יהודים - העיקר אנשים טובים ואוכל טוב".

הטורקים נתנו ליפו את הפיתות והשווארמה, המהגרים מלבנון את החומוס, הבולגרים את הקבב ואת הכדורגל, והאוזבקים את בבאי היפ?ה, שאין כמו המקום שלו לנשום בו את הבוקר. למטה פרוס חוף גבעת עלייה, ג'בלייה. השמיים מיהרו לשכוח את הטילים ששרטו בהם, כוס סודה ביד, אולי ערק וחביתה עם בצל ופלפל חריף בצלחת, שישרוף את כל המנחוס של המלחמה.

"הכי כואב לי על אלה שאיבדו את הבנים שלהם", הוא אומר, ושולח את העיניים רחוק אל המקום שבו השמיים והים מתחברים. "שעכשיו כולם אומרים עליהם 'גיבורים', אבל הם יחיו עם הקרע הזה כל החיים. וכואב לי על אלה ששונאים, הם סובלים הכי הרבה".

אבא של בבאי הגיע מאוזבקיסטן והיה עיתונאי בעיתון "פלשתין", שנסגר בשנת 1948. אמא שלו היתה בת 14 כשילדה אותו ובת 17 כשאבא שלו נפטר. גדל אצל סבא וסבתא, שאצלם בבית גרה גברת לוינסקי, ניצולת שואה, עם בעלה התוניסאי. כל החיים חשב שהגברת לוינסקי היא אחותה של אמא, דודה שלו, עד שהלכה לעולמה וחברה קדישא באו לקחת אותה.

"המשפחה שלי זה קוקטייל אחד גדול. אני לא מתעסק עם העניינים האלה של מי הוא מה. במלחמה הייתי יושב בקניונים של בת ים, ומעולם אף אחד לא אמר לי מילה. היו לי ארבע נשים. הראשונה, אמא של הבכור, יהודייה. יש לי שישה ילדים, שכולם גרים סביבי. הנכדים שלי הם בולגרים, אוסטרלים, דנים, יהודים. כל מה שתרצי, ובכל הצבעים. קוראים לי סבא בכל כך הרבה שפות. זה אושר.

"אני גדלתי ביפו האחרת", הוא אומר, ואצלי יהורם גאון מתחיל לשיר קזבלן בראש. "מנדל הירקן היה מוכר בירה, והיה הקבב של הבולגרים. איזה אנשים מתוקים. והיה מוישה החלבן, ובכלל, האשכנזים האלה. הסתדרנו איתם מצוין. לא הרגשתי כלום. גדלתי בבית שבו היתה אהבה בשפע. הייתי מניח את הראש על סבא, נושם את הריח שלו, שאני מתגעגע אליו כל כך. היה אומר לי, 'תאהב - יאהבו אותך, תשנא - ישנאו אותך, תרצה שמישהו יסבול - אתה זה שתסבול'".

מרגרט תייר יושבת בחוף הצפוני של יפו, ואת הבישול שלה אי אפשר לקשור לסלע שממול כמו שמלכי אתיופיה קשרו אליו את הבת שלהם, אנדרומדה. זה בישול שנד על גלי השמחה והחשק, שלה ושל הים. בשישי היו לדגים ביצים בבטן, ולמרגרט היה מצב רוח להתעסק איתן. לטגן עד שישחימו פניהן ולהביא אותן לפנינו. שחלות עמוסות ביצים, חלקן טוגנו עד פריכו?ת ואחרות שמרו על רכות, מילאו את הפה בטעמים של ים שלא אכפת לו ממלחמות היבשה.

מרגרט פתחה את המסעדה שלה בשנות השבעים, כשנולדה לה ולויקטור ז"ל בתם היחידה, לורן. עד אז שימש המבנה המשקיף לים כמסגרייה של ויקטור, ממייסדי הפנתרים השחורים. בלילות היו יוצאים משם קבוצות של עשרים זוגות צעירים, פולשים לבניינים, מרתכים את הדלתות, וכשהגיע הבוקר היו מנהלים מיקוח עם השלטונות, עד שמצאו להם פתרונות דיור.

אבל כשהגיעה הילדה, מרגרט החליטה לעשות פרנסה, לא מלחמה. העמידה גריל מחוץ לדלת והחלה מנסחת את חוכמת הדגים המופלאה שלה. ויקטור איננו כבר 21 שנים, לורן אישה צעירה באמצע שנות ה?30 לחייה, אבל בידיים של מרגרט עוד בוערת אהבת הבישול, ובעיניה הכחולות משתוללת הפנתרה.

"במלחמה האנשים לא באו ליפו", היא אומרת, אבל היא כמעט שלא סגרה. רק הכינה אוכל על המקום, כדי לא להיתקע עם סחורה. כשמישהו ביקש דג היתה קופצת להביא לו מהחנות של צורי הדייג, סלטים הכינה על המקום. מלחמות, לפעמים, יודעות לבשל טוב במיוחד.

"היית צריכה לשמוע איזו צרחה נתתי באזעקה הראשונה", היא צוחקת, "כמעט רצתי בגללה". ואני חושבת שבכל השנים שאנחנו מכירות, מעולם לא ראיתי דבר שמחריד אותה, מזרז את ההליכה השקטה הזו שטבועה בה. הליכה השומרת לעצמה את זיכרון הימים שבהם היתה אצנית מצטיינת, אלופה בהתאבקות חופשית. עמדה להתגייס כמד"סית של אלופים, אבל ויקטור לא הרשה, וכשבאו ממשטרה צבאית לחפש אותה, ברחה אל ויקטור שלה והיתה לחיילת בצבא הפנתרים שלו.

אישה חכמה מרגרט, עם מילה של כבוד. יש לה הרבה חברים ביפו, ערבים ויהודים, "ועכשיו זה הזמן הנכון בשביל כולנו לשתוק", היא אומרת והצחוק נוטש אותה. "אסור להגיד מילה. אולי גם עדיף לא להגיד, כי לפעמים, כמה שאתה מדבר על הדברים, הם מחמירים.

"הדו?קיום זה פה. אנחנו חיים אותו כל יום. אנשים יושבים במגדלים שלהם, מול מחשבים משוכללים, ומתקתקים מילים שפוגעות בחפים מפשע. את הולכת ברחוב של יפו, וממול בא בן דודך ועיניו כבויות, ונכבות גם העיניים שלך".

גם חמיס אבולעפיה, הצעיר והמפורסם מבין חמשת האחים מאצולת המאפיות שהקים הסבא?רבא שלהם בשנות השבעים של המאה ה?19, מתהלך בעיניים עצובות. נפגשנו בצהרי יום ראשון בקפה "דאבל אספרסו". יומיים קודם כמה צעירות עזבו את המקום, כי נודע להן שבעל הבית הוא ערבי.

לא בקלות השתכנע אבולעפיה להתראיין. האיש, שבמשך שנים שימש כתב מדיני של הטלוויזיה המצרית בארץ, הוא עורך באתר חדשות "יפו היום", עורך עיתון שיוצא בנגב בשם "ערב ניוז", ופרשן ברדיו קהיר. אחד שמאוהב במילים. בכל עת דמים הוא ממהר לדבר בזכות הדו?קיום, לדרבן את השמירה עליו.

"עכשיו זו תקופה קשה במיוחד", הוא אומר, "המשכיל בעת ההיא יידום". מספר שבתקופה האחרונה מצא עצמו כמו מתאגרף המתגונן מפני אגרופים שבאים אליו מכל הצדדים.

"אז דווקא עכשיו לידום?" אני שואלת.

"כל מי שמכיר אותי אומר שאני מאוד אמיץ ולא נרתע, אבל ראיתי מה עוללו לאנשים שדיברו".

גילה אלמגור? אורנה בנאי?

"גם. אני חושב שהתקופה הזו היתה קשה לכל האנשים. אנחנו, ואני מתכוון לכל חפצי החיים והדו?קיום, חפצי הצדק והשלום באשר הם, התמודדנו עם אתגרים מאוד משמעותיים. אחרי שוך הקרבות תצטרך החברה לערוך חשבון נפש על חוסר הרצון לקבל דעה שונה. על שהילכו אימים על מי שמשמיע דעה אחרת".

הוא לא מנהל חשבון פייסבוק, אבל מתעסק בו לא מעט. קורא ומגיב כשצריך, דרך החשבון של המאפייה. שם גם צפה בסרטון המפוברק.

"אני בדרך כלל סלחן בן?סלחן", הוא אומר מבלי להרים את הקול, ואני חושבת שהעיניים שלו כל כך עייפות. "אני נשבע, בקבר אמי, שאני אלך בבית המשפט עד הסוף עם מי שעמד מאחורי המעשה, כי הוא פגע בנו ובשם שלנו. נעשינו קורבן לעלילת דם שאין לנו יד ורגל בה, וזה לקח אותנו למקומות אפלים בהיסטוריה".

הוא, שלמד משפטים, חולם על היום שבו יקבץ את הטובים במשפטנים וישכנע אותם להגיש תביעה ייצוגית נגד מארק צוקרברג. "האיש שיושב בצד וסופר את המיליארדים בזמן שאנשים מקיזים דם על כך שניתנה הבמה לכל דכפין ולכל טמבל. את רואה בנאדם שבקושי יודע להרכיב משפט בעברית או בערבית חורץ גורלות. מכריז שמישהו משת"פ או בוגד, כי אמר דברים שלא תאמו את תפיסת עולמו.

"משהו בשיח הזדהם. בשני המגזרים יש בערו?ת בכל מקום, וזה הולך ומשתרש. מדינת ישראל הוכיחה לנו בעבר שמילים יכולות להרוג. אמיל גרינצוויג, יצחק רבין. אני מאוד חושש שהרצח הבא בפתח".

ירצחו ערבי או יהודי?

"זה יכול להיות גם ימני מתון שיגיד חס וחלילה שצריך להחזיר שטחים".

לפני 14 שנה נורה אחיו של חמיס, חאלד, כשדוד אמויאל יצא למסע ירי על רקע לאומני. חאלד היה בטיפול נמרץ חודשים ארוכים, ומאז הפציעה לא חזר לעצמו. מויאל קיבל 18 שנה בכלא.

"בעקבות המקרה הקמנו קרן של המשפחה, שמעניקה מלגות לסטודנטים יהודים וערבים שמתחייבים להיות שגרירים לסבלנות וסובלנות ולפעול למען השרשת ההבנה בשני הציבורים", הוא לוגם לגימה מהקפה שלו, מסמס משהו, ומוסיף, כמעט לעצמו, "לדבר על קירוב לבבות נראה לי עכשיו כמו חזון אחרית הימים".

לפני שנתיים השתעשע ברעיון לקחת את אשתו, את ילדיו ואת הנכדים, "ללכת לחיות במקום נורמטיבי יותר. אבל אז באה המציאות הגיאו?פוליטית באירופה, שיטפון של אנטישמיות ואיסלאמופוביה, ואמרתי לעצמי, מה, אני אברח מהבערה אל תוך המדורה? אני נשאר כאן. אני אלחם על השפיות ועל המתינות, לא אומר נואש. ביום שישי נזפתי קשות באחד מחבריי, איש בעל מעמד ציבורי בכיר, שהתקשר לתמוך בי. אמרתי לו, את התמיכה הזאת אתה צריך להביע בגלוי, לא בחדרי חדרים. שמעתי שגם חלק מהאושיות התרבותיות שהותקפו בעת האחרונה קיבלו שיחות טלפון משרים. לא בפומבי. למה מתקשרים בחושך?"

אם מדברים על שתיקות, המגזר הערבי לא יצא נגד חמאס והשימוש שהוא עושה באזרחים.

"ברחוב הפלשתיני בגדה, וגם בעזה, יש קולות של ביקורת נוקבת כלפי חמאס, שמן הסתם ילכו ויתעצמו עם שוך הקרבות. אם ברחוב הפלשתיני בגדה ובעזה נשמעים קולות כאלה, אני יכול להניח שיש גם לא מעט ביקורת כזאת ברחוב הערבי. אבל אל מול צווחנות 'המוות לערבים', ערביי ישראל מוצאים את עצמם במגננה. ההתלהמות גדולה".

חנין זועבי נתפסת בעיניך כמנהיגה שמועילה או מזיקה לציבור הערבי?

"אני מעדיף לא לענות על השאלה הזו".

הוא שוקד עכשיו על כתיבת ספר, שהשם הארעי שבחר לו הוא "ערביי התווך". "אנחנו, שחווים את הסכסוך בעוצמות כפולות ומכופלות, אצלנו הכמיהה שיום יבוא וייכון השלום. אולי לא שלום נוסח שווייץ, אבל בהחלט כזה שעל פי קהלת בן דוד, הוא ההפך ממלחמה. אם לא אהבה, אז לפחות לא להרוג".

יש יהודים שחושבים שערביי ישראל, אם רק תינתן להם ההזדמנות, יחסלו אותם.

"הפחד הוא דבר בלתי נשלט, והוא פונקציה של תחושות סובייקטיביות. גם בקרב חלקים בציבור הערבי יש פחד מהיום שבו ידפקו על דלתותיהם ויעמיסו אותם על משאיות, כדי להשליך אותם מעבר לגבול. הרוב רוצים דו?קיום. אני גרתי ברחוב שנשא שם הכי יהודי שיכול להיות, 'שבטי ישראל'. לימים הוא הפך להיות רחוב 'מוחמד עבד אל?ג'אני'. זה אותו מוחמד שבשנת 92', בזמן צום הרמדאן, ניסה לסוכך על אילנית אוחנה ז"ל מבת ים שברחה מפעיל חמאס נושא חרב. החמאסניק אמר לו זוז, ומוחמד ענה לו שבשביל להגיע אליה הוא יצטרך להרוג אותו. הוא הרג את שניהם".

אתה איש דתי?

"מסורתי. מאמין שיש כוח עליון, אל רחמן ורחום, אל טוב שכמה מנוולים מוציאים דיבתו רעה. הוא אל שמחייב אותנו לדבוק בעשרת הדברות".

אני מסתכלת עליך, על האקרובטיקה שאתה עושה במילים, ולא מקנאה בך לרגע.

"זו עבודה קשה להיות במקום שלי. במצב שלי, באזור שלנו, עדיף להיוולד אילם. מה שלא תגיד יכול להצית בערה". √

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully