במהלך כתיבת שורות אלה, כבר הסתיימה לה הפסקת האש ההומניטרית שנמשכה עד היום (חמישי) בשעה 15:00. שני הצדדים חזרו לחבוט זה בזה: חמאס יורה רקטות לכל עבר וישראל מנסה לפגוע בתשתיות השונות של הארגון ברצועה אך בדרך נפגעים גם אזרחים פלסטינים.
רק הבוקר חזרה מקהיר משלחת ישראלית, שניסתה להגיע לנוסחה להפסקת אש, ללא הצלחה. על פי הדיווחים בתקשורת המצרית, שתי משלחות ישראלית ופלסטינית מטעם חמאס, שהו ביום רביעי בבית מלון בקהיר כאשר מתווכים מצריים נעים ביניהן ומנסים להביא להסכם הפסקת אש. הדרישות של חמאס במסגרת השיחות בקהיר מבהירות יותר ויותר את הסיבה שלשמה יצא חמאס למלחמה.
הארגון, כך נראה, יזם הסלמה מול ישראלבעוד שהמטרה היא בכלל מצרים. חמאס אולי כיוון את הטילים לתל אביב וירושלים, אלא שישראל הייתה בסל הכל בת ערובה במסגרת מאמציו להתקרב לקהיר זאת כדי להביא להסרת המצור על הרצועה ולפתוח את מעבר הגבול ברפיח ובמובנים רבים להבטיח את שרידותו.
ביום שלישי בבוקר היו בישראל לא מעט אנשים שהרימו גבה לנוכח הסירוב של חמאס להפסקת אש. אך אם בוחנים את המשבר הזה מהפריזמה של יחסי מצרים-חמאס, ניתן להבין את הדברים אחרת. קהיר הציעה לארגון את אותה נוסחה ששלל מהרגע הראשון: "שקט תמורת שקט". ואולי מבחינת חמאס, הקושי הגדול היה סביב האופן שבו הוצגה בפניהם יוזמת הפסקת האש של קהיר: באותו זמן שנציג הארגון בעזה, ראזי חמאד, קיבל את המסמך המצרי לידיים, כבר פורסמה היוזמה בתקשורת המצרית. זו הייתה חוויה משפילה עבור חמאס, מאחר שאף אחד לא טרח כלל להתייעץ איתו.
ועדיין, כפי שגם בכירי הארגון מודים, אין מתווך אחר בשכונה. ממש כמו אותם מתווכי דירות שיש להם בעלות על אזור מסוים, כך פועל המונופול המצרי על היחסים בין חמאס וישראל. קהיר אולי לא סובלת את הארגון הפלסטיני בעזה, מתייחסת אליו כאויב בגין קשריו הענפים עם האחים המוסלמים במצרים והייתה רוצה להשפילו עד עפר. אך לא פחות חשוב לה הוא מעמדה האזורי.
מצרים אינה רוצה לראות מעורבות של אף שחקן בינלאומי אחר בתיווך כאן, לא של טורקיה ובוודאי לא של קטאר. כך למשל, קהיר רואה בערוץ אל-ג'זירה הביקורתי כל כך כלפי משטרו של עבד אל-פתאח א-סיסי , כזרועו הארוכה של בית המלוכה בדוחה, וכשופר הסמי-רשמי של "האחים המוסלמים". ומכאן העוינות הרבה בין שתי המדינות. בשורה התחתונה, המפתח לפתרון להסלמה הנוכחית, היה ונותר בידי המצרים, ולא בידיו של אף גורם ערבי או בינלאומי אחר.
חמאס דרש את פתיחת מעבר רפיח בין עזה למצרים כמעט מהרגע הראשון של המבצע. העמדה המצרית שללה על הסף את פתיחת המעבר כאשר מצדו הפלסטיני כוחות של החמאס. אולם בכל הזדמנות הדגישה קהיר, כי אם יהיה במעבר פיקוח ונוכחות של כוחות הביטחון של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן), הרי שאין לה התנגדות לכך.
וכך החל להתגלגל לו הרעיון. הרשות אימצה אותו בחום, מאחר שהוא הציב את עבאס במרכז התמונה. ישראל לא שללה אותו גם כן, בין היתר מאחר שהיא סומכת על הפיקוח הביטחוני המצרי ברפיח. השרה ציפי לבני אף קיימה בסוף השבוע שעבר שורה של התייעצויות בנושא. וראה שהיה מובן ברמאללה ובירושלים שקהיר תציע את פתיחת מעבר רפיח כחלק מהחבילה לחמאס בתמורה להפסקת אש.
אולם המצרים עשו כאן תרגיל קטן: הם הציעו תחילה "שקט תמורת שקט", אולי כדי לדחוק את חמאס לפינה, אולי כדי לשמור באמתחתם תחמושת נוספת במו"מ להפסקת אש ואולי שניהם. ורק לאחר שחמאס אמר לא והצטייר כמחרחר מלחמה, הגיע אבו מאזן לקהיר כדי להצטייר שם כמי שהציע את הרעיון ש"יציל את עזה", מחמאס ומישראל. מהלך מבריק, לא פחות.
השאלה שנותרה עדיין היא מה יעלה בגורל הדרישות האחרות של חמאס ועד כמה המצב בשטח יתדרדר בינתיים. חמאס שב ודרש בימים האחרונים את שחרור האסירים מעסקת שליט. ישראל לא תסכים לכך, רשמית לפחות. אולם ייתכן שאת אלה שאין נגדם כתבי אישום ביטחוניים (הרוב המוחלט מבין 56 אסירים) ישחרר בית משפט בלית ברירה מאחר ואין נגדם ראיות. המערכת הביטחונית גם לא תנסה להותירם בכלא באמצעות מעצרים מנהליים.
בשורה התחתונה, אם סוגיית מעבר רפיח תיפתר, חמאס יוכל להציג זאת כהישג אדיר, אבו מאזן יוכתר כמי שהציל את עזה מהמלחמה ואפילו ישראל לא תידרש לשלם מחיר יקר. המצרים לא יראו מצדו השני של הגבול אנשי חמאס וכולם יהיו מרוצים. בתיאוריה זה נשמע מצוין. הבעיה שבכל הקשור לרצועת עזה, כל קשר בין תיאוריה למציאות מתגלה כמקרי לחלוטין.
"לא ראיתי את הגמר של המונדיאל בגלל החרא הזה"
"בשלב מסוים, קשה לי לומר מתי בדיוק, הפחד הפך לשגרה", סיפר לי א', עיתונאי עזתי. "אולי זה הייאוש. אבל הפסקתי לחשוב על הפחד מהמוות וחזרתי לצאת מהבית. אני עושה קניות, אני מבקר בסופרמרקט ובשוק ומדי פעם הולך לחברים או לבני משפחה. שלא תחשוב, זה לא שאני המשוגע היחיד כאן. כולם פה ככה. יוצאים, קונים, נפגשים ובערב חוזרים הביתה. אולי אנחנו מקנאים בכם על הסיפורים שלכם ש'השגרה נמשכת', בתל אביב. רק שפה כל ארבע דקות נוחת טיל, לא פעם ביום. המסעדות סגורות ביום, כי רמדאן ובלילה אף אחד לא מעז לפתוח. אפילו 'מעתוק' (אחת המסעדות המפורסמות של עזה) סגורה בלילה. אתה יודע מה זה לילות הרדמאן שלנו. בתי הקפה על החוף שבכל קיץ רגיל מלאים עד אפס מקום, סגורים".
"אתה מדבר איתי ואין לי מים בבית וחשמל. מברז המים שלי, יוצאים מים מלוחים שלא ראויים לשתייה. לפני המלחמה, היו נעות כאן מכליות בין הבתים שסיפקו מים לשתייה. אבל בגלל המלחמה הן פסקו מלתפקד. אז צריך להביא מים מבחוץ. וכך גם הפסקות החשמל. שמונה שעות ביום יש חשמל, שמונה אין. לא ראיתי את הגמר של המונדיאל בגלל החרא הזה", הוא אומר.
רק היום, בשעות ההפוגה הקצרה, הצליחו תושבי עזה למשוך קצת מזומן וללכת לשוק. "תשמע עוד קטע. תשעה ימים לא היו בנקים פתוחים. אף אחד לא הולך לעבודה. תאר לעצמך איך אנחנו חיים". ניסיתי להבין דרכו מדוע הבנקים סגורים אבל א' התחמק. מתברר שחמאס סגר את הבנקים מתוך החלטה ברורה, כדי למנוע מאנשי הפתח, שעבדו בעבר ברשות הפלסטינית, מלקבל את משכורותיהם החודשיות, בעוד 44,000 פקידי ממשלת חמאס לשעבר, אינם מקבלים כסף מהרשות. וכך המסחר כמעט ונפסק. רק מי שהיה לו כסף במזומן בבית, יכול להמשיך ולקנות מוצרים, או להשתמש בכרטיסי אשראי במקומות הבודדים שמאפשרים זאת".
א' ממשיך: "שמונה ימים כבר שאני לא ישן, אולי שעתיים שלוש בלילה. גם הילדים, פוחדים, רועדים בלילה בעיקר כשבאים הפיצוצים הגדולים שמרעידים את עזה. אבל אתם טועים לגבי דבר אחד. נכון, רוב האנשים כאן רוצים הפסקת אש. אלא שאתם צריכים להבין שיש כאן לא מעט קולות שיוצאים נגד תהדיא עם ישראל, כי רוצים תמורה. אנחנו תחת מצור כבר שנים על שנים, בלי יכולת לצאת מהרצועה, עם מצוקה אמיתית באספקת הסחורות. עד עכשיו 230 בני אדם נהרגו לנו ויותר מ-1,690 נפצעו. אז עבור רבים אצלנו, לא ייתכן שנקבל 'שקט תמורת שקט'. אנחנו רוצים יותר מזה. רוצים לחיות חיים נורמליים. שנוכל לקבל סחורות, שנוכל לצאת מכאן מדי פעם". בשלב מסוים בשיחה הוא עבר למתוח ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ש"סיבך אתכם ויסבך רק יותר". שאלתי אותו מה ציפה שנתניהו יעשה, הרי הוא הסכים להפסקת אש. א' צחק. "טוב, אולי אתה צודק, גם אני הייתי עושה אותו הדבר".
מצבו של א' ומשפחתו יחסית סביר. הוא מתגורר בשייח' רדואן במרכז העיר ובניגוד לתושבי שכונות שג'עייה וזייתון, במזרח עזה או בית לאהיא בצפון הרצועה, הוא לא קיבל "צו פינוי". צה"ל לא דרש ממנו לפנות את הבית. גם חמאס אינו משגר רקטות מבין בתי השכונה שלו, כך שהמצב בסביבת מגוריו יחסית סביר. יחסית.
כמעט 500 בתים נהרסו כליל ברחבי הרצועה, ולמעשה 500 משפחות הפכו לפליטות, עוד כמה מאות בתים נהרסו חלקית ולכמה אלפים נגרם נזק. 70,000 בני אדם נותרו בלי אספקת מים, עוד 150,000 ללא אספקת חשמל בכלל. משרדי הממשלה אינם מתפקדים וכך גם התחבורה הציבורית שפסקה כמעט כליל. ואולי הסיפור הבעייתי הוא זה שא', ביקש שלא להתייחס אליו: הבנקים. אם הסניפים יישארו סגורים, משמעות הדבר שלא ניתן לבצע העברות בנקאיות, למשוך כספים במזומן או להזמין סחורות (באמצעות ההעברות). כלומר סוחר עזתי שיבקש להזמין סחורה מישראל, לא יוכל להעביר את הכסף לספקים בצדו השני של הגבול. ולא צריך להיות נביא או חוזה עתידות כדי להבין שבעוד כשבוע פחות או יותר, המלאי של הסחורות ייאזל.
במילים כאלה או אחרות, חמאס מנסה לייצר משבר הומניטרי בכוונת מכוון. הוא רוצה לייצר מצוקה חריפה יותר, אולי כדי לפתור את המשבר באמצעות לחץ של דעת הקהל הבינלאומית. זה לא צריך להפתיע אף אחד. הארגון הוא גם זה שדרש מתושבי אותן שכונות בקרבת הגבול עם ישראל, שלא להתפנות מבתיהם למרות האיום הישראלי להפציץ את אותם אזורים. בבית לאהיא התושבים לא נענו לדרישת חמאס; 17,000 מהם עזבו את הבתים והתפנו ל-20 בתי מחסה, בעיקר בתי ספר של אונר"א ברחבי ג'בליה, ובית לאהיא. בשג'עייה וזייתון גילתה האוכלוסייה המקומית משמעת יותר גבוהה ורק מעטים התפנו. אבל במקרה האחרון, ייתכן שהסיפור מעט שונה. לאחר שראו תושבי שג'עייה וזייתון שהאיום הישראלי להפציץ את בית לאהיא לא מומש, ייתכן וסברו שצה"ל יימנע מפגיעה רחבת היקף בשתי שכונות צפופות כמו אלה שהם מתגוררים בהן.