נושאים חמים

כשהטילים שורקים, הטלפון מצלצל

בעוטף עזה יש אנשים שמסרבים להיות אויבים של השכנים מעבר לגדר. רוני מנתיב העשרה ומאהה מעזה מדברות שלוש פעמים ביום. "אני רוצה את השלום שלי עכשיו ולא בעוד 60 שנה", אומרת העזתית שכבר לא יודעת איך להרגיע את הילדים

רוני קידר, פעילת "קול אחר" מנתיב העשרה, יולי 2014 (בן קלמר)
מוצאת מקום לאמפתיה. רוני קידר מנתיב העשרה (צילום: בן קלמר)

השיחה הראשונה עם רוני קידר נמשכה שלוש דקות בלבד. היא מתנצלת בנימוס ומבקשת רשות לחזור אליי אחרי "שייגמרו כל הבומים". בשיחה העוקבת נשמעות שריקות מעומעמות ואז צליל ניתוק. בפעם השלישית היא כבר לא מוותרת ולוקחת את הטלפון אתה למקלט. רצינו להיפגש, אבל היא ממליצה לא לנסות עכשיו כי מסוכן מדי. היא דואגת לי, לכל הצדדים בעצם, אולי הרבה יותר מאשר לעצמה.

"אני גרה בנתיב העשרה מבחירה", היא אומרת. "הייתי בין מקימי היישוב בפתחת רפיח וגם אחרי שהעבירו אותנו לגבול הרצועה ב-82'. הרבה שואלים למה בחרנו את המקום הזה ולמה אנחנו נשארים. הרי כל כך מסוכן פה. ועדיין, אנחנו יישוב חקלאי, יודעים את הפוטנציאל, יש כאן משתלות, אנחנו מגדלים ירקות לתעשיית הזרעים. זה הבית שלנו". נתיב העשרה הוא המושב הקרוב ביותר לרצועה – מאה מטר בלבד מהגדר. בשנים האחרונות הוא יעד לפצצות מרגמה, לקסאמים ולניסיונות פיגוע ירי. ואף שקידר מנוסה בחיים בצל הסכנה, זה עדיין מפחיד אותה - האזעקות, השריקות, הבומים.

בתים במושב נתיב העשרה על רקע רצועת עזה, מבצע "צוק איתן", יולי 2014 (בן קלמר)
"זה הבית שלנו". בתי נתיב העשרה על רקע בתי הרצועה (צילום: בן קלמר)

בשבועות האחרונים, מלאו הרשתות החברתיות רעל ושנאה, ושוב כולם דיברו על הקורבנות של המצב – אנשי הדרום ובראשם תושבי עוטף עזה – משתוקקים לכעוס את כעסם ולנקום את נקמתם. אבל קידר, שגרה פסיעה מהאויב המר, אינה רואה אותו כך. היא מצליחה למצוא מקום לרחמים ולאמפתיה לצד השני. יתרה מזאת, היא מקיימת עם העזתים יחסי שכנות כמעט אוטופיים, יחסי חברות טובים ואמתיים. פשוט לשמוע ולא להאמין.

"אני כל הזמן מדברת עם החברים שלי מעזה בטלפון. בשבוע האחרון הרבה יותר", היא מספרת. "אני רוצה להתעדכן אתם על מה שקורה אצלם. אני יודעת שהולך שם גיהינום, בלי חשמל 18 שעות ביממה, ולפעמים ממש אין חשמל. ואני אף פעם לא יודעת מתי זה קורה, ולכן אי אפשר לשוחח בסקייפ או באימיילים, רק את הטלפונים הם מצליחים מדי פעם להטעין. הגנרטורים גם לא עובדים והרבה יותר קשה להם להפעיל כל דבר בגלל הירי והעשן, והזיהום בלתי נסבל. הם מספרים לי על חוסר הוודאות שלהם, על הקושי הזה לשמוע כל הזמן את המטוסים ולדעת שכל רגע זה יכול להיות על הבית שלהם, ואין להם לאן ללכת".

היא מספרת על חברה אחת מיוחדת, שעמה רקמה מערכת יחסים קרובה ואמיצה. "אני מדברת עם מאהה כמעט שלוש פעמים ביום עכשיו. אנחנו מוודאות ששתינו חיות ונושמות, נותנות אחת לשנייה טיפים איך לשרוד את המצב הזה - לא לישון עם חלונות ודלתות פתוחים למשל. אבל אני במצב אחר, לי יש מקלט ולה אין. היא אומרת שהרבה פעמים היא יושבת בחדר ומחכה. אומרת לעצמה, אני אמות הפעם או לא?".

עזה במהלך תקיפות של חיל האוויר הישראלי, יולי 2014 (רויטרס)
"אני אמות הפעם או לא?". תושבי עזה בורחים אחרי תקיפה של צה"ל (צילום: רויטרס)

רוני הכירה את מאהה לפני שלוש שנים, כשסייעה לה לעבור את הגבול עם אחיינה החולה שנזקק לטיפול רפואי פה בארץ. לפי ארגון גישה, פלסטינים מעזה יכולים לבקש היתר יציאה מהרצועה כדי לבקר את קרובי משפחתם שבגדה המערבית או בישראל בתנאים מאד מחמירים כמו למשל ליווי בן משפחה שנזקק לטיפול רפואי או לפגוש קרוב משפחה מדרגה ראשונה גוסס, כך שאישורי יציאה הם מצרך נדיר, והדרך לישראל היא חד-סטרית. לישראלים אין גישה לרצועה. קידר נמנית עם כ-15 פעילים מהאזור, החברים בעמותת "קול אחר" - קבוצה למען פתרון אזרחי באזור שדרות ועוטף עזה, הדוגלת בהידברות עם האזרחים בצד השני. הקבוצה עושה מאמצים עילאיים כדי להיפגש עם עזתים שחושבים כמותם, אך עם השנים הפכו המפגשים לספונטניים, מחתרתיים. בזמנים טובים יותר הצליחו ב"קול אחר" לארגן כנסי הידברות עם מאות משתתפים, רובם מהארץ, מהמעגל הרחב יותר. כיום מחכים ל"כרטיס הזהב", שמישהו בעזה משיג כשהוא מלווה לישראל בן משפחה חולה. לכן חשיפת שמה של מאהה, בת 40, אינה מובנת מאליה.

רוני מסבירה: "אחרי עמוד ענן ראיינו את שתינו, אבל היא ביקשה שיסוו את קולה ולהופיע בפנים מטושטשות. היא יכולה להיעצר על ידי חמאס וגם כל המשפחה שלה בסכנה. הם כולם מסתתרים מאחורי שמות בדויים, גם במיילים צריך להיזהר. החמאס עושה להם טרור. ברגע שעולים עליהם שהם בקשר איתנו הם אוטומטית נחשבים משתפי פעולה והופכים למבוקשים. לפני כמה שנים הצלחנו להביא אנשים מעזה שידברו על ביטחון והיו רק שניים שדיברו בשמם. כשהם חזרו לעזה אחרי שלושה ימים שניהם נעצרו על ידי חמאס. אחד שוחרר אחרי 48 שעות והשני עונה קשות והצליח להימלט למצרים, שם הוא חי חיים מאד קשים. היום הוא נמצא במרוקו ומנסה להוציא את המשפחה שלו לשם. אנחנו מנסים להיות מאוד זהירים. גם יש אנשים שניתקו אתנו קשר, מפחד או משום שקרה להם משהו. אנחנו לא יודעים, וזה מאוד מתסכל".

קרובות משפחתה של פעוטה שנהרגה בתקיפת צה"ל בעזה צופות בהלווייתה מהחלון. מבצע "צוק איתן", יולי 2014 (רויטרס)
קרובות משפחתה של פעוטה שנהרגה בתקיפת צה"ל בעזה צופות בהלווייתה מהחלון (צילום: רויטרס)

עכשיו מאהה מוכנה שישמעו את קולה. היא לא מפחדת יותר ורוצה להיאבק על השלום. היא אומרת שאין לה כבר מה להפסיד. אולי רק להרוויח: את העתיד של הדור הבא. בשיחה מעזה, מאהה מספרת על תחושותיה: "אנחנו אחרי לילה מאוד קשה. הפגיזו אותנו בלי סוף. היינו כולנו בחדר אחד, אנחנו מנסים להישאר רחוק מהחלונות, הילדים מאוד מפוחדים. ניסינו להרגיע אותם אבל אנחנו לא יכולים".

היא משוכנעת שאין פתרון צבאי לסכסוך. "לא כולם בעזה הם חמאס או שיש להם קשר לחמאס, יש כאן אנשים רגילים שרוצים לחיות כמו אזרחים. אנחנו חיים יום אחרי יום, לא יודעים מה יהיה מחר ואם יהיה מחר. אנחנו חייבים להביא כבר את השינוי, כי אלימות מביאה רק אלימות. כולם בסביבה שלי חושבים ככה, אפילו שבימים האחרונים אנשים אומרים שיש לנו הזכות להילחם גם על חיינו כשאנחנו מותקפים.

"המשפחה שלי יודעת שיש לי חברים ישראלים, והם מעבירים דרכי את התנחומים שלהם, גם על רצח שלושת הנערים. יש לנו אותה המטרה, אנחנו שכנים ואנחנו צריכים את השלום. אני לא בטוחה כאן ולא חופשייה ורוצה את השלום שלי עכשיו ולא בעוד 60 שנה. אני מאוד כועסת על שני הצדדים. החיים שלנו בסכנה ולאף אחד לא אכפת, הממשלות מנהלות אג'נדות נפרדות מהרצונות של האנשים. הם רק סופרים את הקורבנות בשני הצדדים ומנסים להשוות, וזה טירוף. מלחמות עולות כל כך הרבה, ושלום זה בחינם".

הלווית הנערים בבית העלמין במודיעין, יוני 2014 (בן קלמר)
"סופרים את הקורבנות". נער בוכה בהלוויית שלושת הנערים במודיעין (צילום: בן קלמר)

למרות הדעות האיתנות של קידר וחבריה, קשה להתעלם מהמצב הסוריאליסטי שהם מצויים בו - מנסים לראות את פניו של השכן, ומנגד משלמים על השכנות מחיר ביטחוני כבד. הם אולי חסינים מפני טענות שמוטחות בשוחרי שלום מאזורים אחרים בארץ, נוסח "צאו מהבועה ותנסו לגור יום אחד תחת המטחים הכבדים", אבל זה לא אומר שהם לא נתקלים בהתנגדות מבית. "בימים האחרונים, אני בסערת רגשות איומה, אני במלחמה פנימית מאוד מאוד קשה", קידר משתפת בכאב. "הילדים שלי לא מחזיקים בדיעה שלי. הרבה פעמים הם אומרים לי שהם גאים בי ומחזקים את ידי אבל הם חסרי אמונה. כשיש מצב כזה כמו עכשיו, אני אומרת להם: 'תבינו מה שקורה שם', והבת שלי עונה: 'אימא, אני לא יכולה לשמוע עכשיו, כי הכאב חזק והפחד חזק והילדים שלי סובלים'. יש לי דילמה ענקית, כי בכל זאת הם יורים עלינו. בסוף אני מצליחה לנחם את עצמי בידיעה שאלימות היא לא התשובה".

קידר היא אם לחמישה, וסבתא ל-16 נכדים. שלושה מילדיה ועשרה מנכדיה מתגוררים אף הם במושב, אבל כבר ביומו הראשון של המבצע הם ארזו מזוודות יחד עם כמה משפחות אחרות מהמושב, ונסעו רחוק מזירת הירי. המתנגדת הגדולה של רוני בתוך המשפחה היא ענבל, הבת הצעירה. ענבל איבדה את חברתה הטובה ביותר, דנה גלקוביץ', בשנת 2005, כשרקטת קסאם פגעה ישירות בבית בנתיב העשרה. "לה הכי קשה לה לשמוע, קשה לה להבין", מספרת האם. "היום היא בת 33, ויש לה כבר שני ילדים. היא אומרת שהיא לא יכולה להבין רצח וירי אינסופי, כאשר הם יכולים לבחור בדרך אחרת. ואני מסכימה אתה, רק שאני לא יכולה לדבר עם חמאס, אני רק יכולה לדבר עם הממשלה שלי".

השמאלנית של המשפחה

גם ג'וליה צ'ייטין, פסיכולוגית חברתית מקיבוץ אורים שבמועצה האזורית אשכול (15 ק"מ מהרצועה) מתארת מצב דומה. גם היא פעילה ב"קול אחר" וגם העמדה שלה נתקלת בהתנגדות מבית. "המשפחה שלי תופסת אותי כשמאלנית מדי", היא אומרת. "אנחנו כבר לא מתווכחים, אנחנו מבינים שאנחנו לא מסכימים. בעיקר בעלי, הוא רואה בהם רק טרוריסטים כי הם בחרו בחמאס בהליך כביכול דמוקרטי. לדעתו אי אפשר לסמוך עליהם ולהאמין להם. הוא מאוד מעריך אותי ואוהב אותי ומבין שזה בא ממקום של דאגה לאנושות, אבל עם השנים החלטנו פשוט לא לדבר על זה.

"גם רוב האנשים בקיבוץ חושבים ככה, כמו כל עם ישראל. הייתי מקבלת הערות כמו 'אל תפרסמי את זה בעלון שלנו, אל תשלחי בתיבות הדואר שלנו', שאני לא אשתף אף אחד בדעות שלי כי הם פשוט לא רוצים לשמוע".

תושבי תל אביב בדיזינגוף סנטר בעת אזעקה, מבצע "צוק איתן", יולי 2014 (רויטרס)
"אין לאן לברוח". תושבי תל אביב בדיזינגוף סנטר בעת אזעקה (צילום: רויטרס)

צ'ייטין פעילה ב"קול אחר" משנת 2008, אבל הרגישה על בשרה את הסכנה הממשית רק לפני שנתיים, במבצע עמוד ענן, כאשר הקיבוץ שלה נכנס למעגל הירי. "בעופרת יצוקה עוד התנדבתי בעבודה סוציאלית והייתי במכללת ספיר, בשדרות ובנתיבות, קצת פחדתי אבל עשיתי את זה", היא משחזרת. "אבל בעמוד ענן כשקיבלנו את כל הטילים האלו לא יכולתי להתנדב לכלום, קפאתי. כל הזמן חשבתי איך אני בורחת מכאן ובסוף נסעתי. הייתי בתל אביב אצל בתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. והפעם עם יותר מטחים אני מרגישה שאין לי לאן לברוח, כי הנה זה הגיע גם לתל אביב וצפונה אז בעצם כולנו כלואים פה במדינה. זאת תחושה נוראית".

צ'ייטין עוצרת לרגע כדי לדבר על מופעי הגזענות ששטפו את המדינה בשבועות האחרונים. היא מייחסת להם חשיבות עמוקה. "זה מאוד כואב לי אבל אני לא מופתעת. הדברים קשורים אחד בשני, כבר שנים אין מפגש נורמלי בין ישראלים לעזתים. האזרחים הרגילים, הישראלים והפלסטינים, לא נפגשים אחד עם השני, הם נפגשים עם החיילים. התפיסה של רוב הישראלים היא שפלסטיני הוא טרוריסט, ולכן יש הפרדה כמעט מוחלטת. לכן הסטראוטיפים מתגברים - הם 'מפלצות' ו'אויב' - וברור שהגזענות תפרוץ.

"גם הישראלי הכי ימני, אם הוא ישב אחד על אחד עם פלסטיני וידבר אתו, הוא יראה אותו כבן אדם. עד שלא נשנה את המצב כולנו בסכנה. עכשיו יש טילים שמגיעים עד 160 ק"מ. אנחנו נפתור את זה אם נבין שאלו רק אנשים בצד השני.

"זה הקול שלי, הוא קול אחר, אני יודעת, אבל זה נותן לי את הכוח לא לשנוא אף אחד". פיצוץ חזק נשמע ברקע. ג'וליה יוצאת לפרוזדור ביתה. ההתרעה אינה משאירה לה זמן לנסות להגיע למקלט.