הגיע הזמן שערביי ישראל יחליטו אם הם אזרחי המדינה
המהומות האלימות בירושלים, באזור המשולש ובוואדי ערה מטילות צל כבד על ההיתכנות של יהודים וערבים לחיות יחד במדינת ישראל. חנין זועבי, עזמי בשארה וראאד סלאח אינם קולות בודדים. מאות המפגינים שנהגו בפראות וסיכנו חיי שוטרים, לוחמי מג"ב ואזרחים מוכיחים כי ערביי ישראל מקצינים והולכים. הם החלו להניף דגלים שחורים של רצון להיפרדות ממדינת ישראל. ההסתה של הנהגת הציבור הערבי נקלטת היטב על מצע של שנאה וחוסר נאמנות למדינה שהם אזרחיה. קולה של ההנהגה המתונה, אם יש כזו, לא נשמע.
הצביעות של ערביי ישראל חוגגת ומעוררת שאט נפש. מחד גיסא, הם אינם מוכנים בשום אופן להתנתק ממדינת הלאום של העם היהודי, ומאידך גיסא מצטרפים בקול גדול לאויביה המסוכנים ביותר של מדינתם. לצערי, הם אינם מפנימים כי הפעולות שלהם הן הליכה על חבל דק מאוד, חבל שעלול להיקרע אם התנהלותם הבוגדנית תימשך. כדאי לערביי ישראל להחליט בהקדם אם הם אזרחי מדינת ישראל, או שהם חיל חלוץ במאבק לחיסול הישות הציונית מבפנים. כדאי להם לזכור כי לדמוקרטיה אסור לשבת בחיבוק ידיים כאשר יש כוחות מתוכה המבקשים לקום עליה ולאבדה.
ממשלת ישראל חייבת בדחיפות להפסיק את גילויי האנרכיה. כל אחד יודע מתי אנרכיה מתחילה, אך איש אינו יודע מתי וכיצד היא מסתיימת. הריני מצפה מכל דוברי השמאל הישראלי, שבמשך שנים מנסים לשכנע שיש אפשרות לדו?קיום עם הרשות הפלשתינית ועם חמאס, שיקדישו מחשבה לאפשרות של דו?קיום עם ערביי מדינת ישראל. ראוי גם להימנע מהסתה של יהודים מהצד השני.
סוג של אנרכיה מתפתח והולך גם בגבולנו הדרומי מול עזה. חובתה של הנהגת המדינה כלפי אזרחיה להבטיח את ביטחונם האישי. לא ייתכן שתושבי עוטף עזה יהיו בני ערובה של קבוצת טרוריסטים המשרתת את האינטרסים של איראן בגבולנו. בשבוע שעבר הייתי בשדרות והבנתי את סבלם של אזרחים נאמנים, החיים כבר שנים תחת מטר של טילים.
נכון שבימים האחרונים יש התלהמות מצד שרים ועיתונאים וברשתות החברתיות הקוראים מעל לכל במה לחזור לעזה.
חשוב לזכור כי הם לא יהיו אלה שיצטרכו להביט בעיני אמהות שחס וחלילה ישכלו בנים בסמטאות עזה המצחינות. מי שחווה שכול במשפחתו מכיר את הכאב. נדרשים הרבה שיקול דעת ומתינות, אולם בשום אופן אסור לתת לאזרחי המדינה, כמו גם לאויביה, תחושה של היסוס ונרפות. השפה היחידה שאותה אויבינו מבינים היא שפת הכוח, חשוב לדבר איתם בשפתם. השלום במזרח התיכון הוא חלום, וכדי להבטיח את הנצח צריך לעיתים ללחום. על המועד, על העוצמה ועל המיקום חייבת הממשלה להחליט - ויפה שעה אחת קודם.