קדחת קניות ופקקי תנועה: חברון שבה לשגרה

ביום שלישי בצהריים נעצרו האוטובוסים עמוסי החיילים מבית הספר למ"כים על כביש חוצה יהודה. מאות החיילים שהיו בהם ירדו אט אט אל הוואדיות שמצפון לכביש ליד חברון. מפקדי הכיתות לעתיד, נושאי נשק וחגורים באפודים מסורבלים (חלקם אפילו עטויי שכפ"צים ישנים נושנים שספק אם יכולים לסייע במקרה של היתקלות), החלו בסריקה מדוקדקת של האזור.

טורים טורים של חיילים, שנעו בין הבתים, הציצו במערות, בבורות המים ובחצרות הבתים. עוד תמונות של מלחמה וגם הפעם, כמו בכל 11 הימים שלפני כן, היה זה לחינם. בלילה הקודם מצאו החיילים באחד הבתים מצבור של רימוני יד ורובה צלפים, אולם החוטפים או החטופים לא נמצאו. גזרת חברון היא תא שטח ענק, מרובה בנקיקים ומסתורים שאפילו צבא שלם יתקשה לסרוק בו כל מטר, בהנחה שהחוטפים בכלל עדיין באזור הזה. היו להם מספיק שעות בערב החטיפה ומספיק אמצעים כדי להגיע לכל נקודה בשטחים או בתוך הקו הירוק אם היו רוצים בכך.

הליגה הערבית - לכל הטורים של אבי יששכרוף

רק לפני ארבע שנים חשפו כאן כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית בית בשכונת חארס בפאתים הצפוניים של העיר חברון - המשקיף על הכביש שבו חנו השבוע האוטובוסים - שממנו יצאה מנהרה המגיעה כמעט ל"חוצה יהודה". את המנהרה חפר חמאס, ככל הנראה כדי לבצע פיגועים על הציר הזה ואז להימלט. המסקנה מהמקרה ההוא, כמו מהסריקות האינסופיות הנוכחיות, היא שללא אינדיקציה מדויקת על מיקומם של החוטפים או החטופים יהיה קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, לאתרם. מכאן בעצם המסקנה של מפקדי צה"ל להוריד את פרופיל הפעילות של הכוחות בשטח כל עוד אין מידע ספציפי.

אבל לא רק זה. אותו "מבצע" נגד תשתית חמאס הגיע לסיומו משום שגם במערכת הביטחון הבינו שדווקא בערב הרמדאן שיתחיל ביום שבת נוכחות ניכרת מדי של צה"ל בשטח לא תביא לשחרור או מציאת החטופים אלא בעיקר להתססת הרוחות. התסכול של הציבור בשטחים יכול להתבטא בעימותים עם כוחות הביטחון הישראלים, או כפי שראינו השבוע - בהסתערות על תחנת משטרה פלסטינית, אירוע שבישראל או ברשות לא היו רוצים לראות שוב.

ואמנם, הצמצום של הכוחות בחברון עשה את שלו. ביום שלישי בצהריים נראתה העיר כמו מרכז קניות עצום. אלפי אנשים בקדחת קניות שהפכו את לב חברון למלכודת פקקים יוצאת דופן, גם במונחים של העיר העמוסה הזו. בכל מיני מקומות בחברון אפשר היה עדיין לראות גם את השלטים של קמפיין האסירים המנהליים שובתי הרעב "מים ומלח", מייצר התסיסה מספר אחת בשבועות האחרונים.

אולם עוד באותו לילה התקבלה ההודעה שהאסירים המנהליים החליטו להפסיק את שביתת הרעב, כמעט ללא תמורה. במילים הכי פשוטות: השובתים הבינו שנחלו כישלון חרוץ בניסיון שלהם להביא להפסקת המעצרים המנהליים ו/או למקם את הסוגיה שלהם בלב האג'נדה הפלסטינית והבינלאומית. למרבה האירוניה, מה שמנע משביתת הרעב שנמשכה 63 ימים מלהצליח הייתה "פעולת ההזדהות" המובהקת ביותר עם השביתה שלהם: החטיפה של שלושת הנערים הישראלים. בצל המונדיאל, החטיפה, המעצרים ההמוניים של פלסטינים ברחבי הגדה והרמדאן הקרב ובא, הבינו מארגני שביתת הרעב שהם פשוט לא מעניינים אף אחד.

הרמת הדגל הלבן מצדם של העצורים המנהליים הפכה גם במידה רבה לכישלון של חמאס. במשך כמה שבועות טענו אנשי הפתח והרשות שחמאס הוא שעומד מאחורי השביתה ומנסה לנצלה כדיי להבעיר את השטחים. מכאן גם השמחה לאיד שנשמעה מפיהם של נציגי הפתח, כשנדרשו להתייחס לסיום שביתת הרעב ללא תוצאות. ואכן, החטיפה, כמו שביתת הרעב, הפכו לכלי ניגוח של הארגון שמנגד. בעוד חמאס יוזם את שביתת הרעב ואת העצרות שבאו לתמוך באסירים, הרשות לא היססה להפעיל כוח על מנת לפזר את ההפגנות הללו. בעוד חמאס חוטף שלושה נערים במהלך שנועד להגביר את התמיכה בארגון ובעיקר להביך את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, יצא האחרון בהתקפה חסרת תקדים על החוטפים ואיים לבוא עמם בחשבון כשתתברר זהותם. הפיוס הפנים פלסטיני, שעד לא מכבר נראה כאיום קיומי על מדינת ישראל הפך לו מאז החטיפה לרעיון תלוש מהמציאות שהולך ונעלם לנגד עיניהם המשתאות של הפלסטינים בגדה ובעזה.

צריך לומר, אבו מאזן, בעמדתו הנחרצת נגד החטיפה, הצליח לשבור את האדישות של דעת הקהל הישראלית כלפי הפלסטינים והרשות. לפתע נכתבו טורים בעיתונות מהזרם המרכזי אודות "המנהיג" שנמצא בקרב הפלסטינים ואפילו על כך שלישראל יש פרטנר. אלא שאבו מאזן משלם וישלם מחיר כבד ברחוב הפלסטיני על העמדות הלא פופולריות הללו. הרשות הפלסטינית מאבדת אחיזה ותמיכה בציבור שלה, שכבר אינו מהסס לתקוף את נציגיה, השוטרים הפלסטינים, בלב המרכז השלטוני ברמאללה. אבו מאזן גם חש השבוע על בשרו עד כמה גדולה בדידותו של מנהיג, כל מנהיג. שום בכיר בפתח או ברשות לא מיהר להתייצב לצדו. לפתע פתאום, אנשים שאינם מפסיקים להתראיין בכלי התקשורת, כמו ראש צוות המו"מ סאיב עריקאת, חברו לשעבר לצוות מוחמד א-שטייה ועוד רבים אחרים, מילאו את פיהם מים ונאלמו. הם לא העזו לומר ולו משפט אחד בגנות החטיפה או בעדה, או לחילופין לצאת להגנתו של הראיס.

הראש של אותם בכירים בפתח, צריך לומר, נמצא במקום אחר בשלב הזה. בעוד חודש וחצי צפויה להיערך "הוועידה השביעית הכללית" של הפתח, שבמהלכה אמורה להיבחר ההנהגה של התנועה: "הוועדה המרכזית" ו"המועצה המהפכנית". אף אחד מהם לא רוצה להצטייר בשלב זה כלא פטריוטי מספיק, כמי שמותח ביקורת על חטיפת ישראלים שאולי תביא לשחרור אסירים. בוועידה עצמה לא ישתתף מוחמד דחלאן וגם לא אנשיו שהורחקו לנוכח המתיחות בינם לבין אבו מאזן. ועדיין, יהיה מעניין לראות מי יצליח להיבחר במקום הראשון ל"וועדה המרכזית" ולקבל את המינוי של מזכ"ל הוועדה.

לכאורה, זהו תואר שאינו בעל משמעות ניכרת. אולם, בפועל האיש שייבחר לתפקיד יכול להיחשב לאיש הפופולרי ביותר בפתח לאחר אבו מאזן, או במילים אחרות, ליורש. כרגע נראה שמרוואן ברגותי הוא המועמד המוביל לזכות במספר הקולות הרב ביותר בהצבעה ל"וועדה המרכזית". אך קשה עדיין לומר איזה "רשימות חיסול" ואיזה קואליציות נראה בין בכירי הפתח השונים. ג'יבריל רג'וב עשוי להפתיע וכך גם אחד האישים הוותיקים בתנועה, אחמד קריע (אבו עלא), שבוועידה הקודמת לא הצליח כלל להיבחר לוועדה המרכזית בגלל סיכול פוליטי ממוקד שעשו לו אנשי אבו מאזן.

לא פשוט להיות בימים אלה אחד מרכזי השב"כ הפועלים בחברון. על כתפיהם מוטלת המשימה לאתר את החטופים והחוטפים, או כפי שבתקשורת הישראלית אוהבים לתאר זאת: להגיע ל"ידיעת הזהב". זו משימה בעייתית בלשון המעטה. בכיר לשעבר במנגנוני הביטחון הפלסטיניים סיפר לי השבוע שכאשר הצליחו אנשיו לעצור חוליות שתכננו חטיפות של ישראלים וחקרו אותם, התברר עד כמה קל לחוטפים ולחטופים פשוט להיעלם. הדבר הראשון שעלה בחקירות הוא שחברי החוליות הללו, הרציניים שבהם, הכינו מקום מחבוא מבעוד מועד.

לרוב היה זה מרתף או מנהרה, בדומה לאותם אלפי חללים שניתן למצוא מתחת לבתים בחברון. ב-2012 הצליחה הרשות לחשוף חלל כזה בכפר עוריף שליד שכם. התכנון של אותה חוליה ספציפית היה להביא למקום את החטוף ולהחזיק בו שם זמן רב. "במקום כזה יהיה חשמל, אולי טלוויזיה וכמובן הרבה מאוד אוכל ושתייה. החוטפים מתחפרים ומסתתרים והשאלה מתי יצטרכו להגיח מהמחבוא", אמר לי הבכיר. "הבעיה", הוסיף, "שמהרגע שהם מנתקים את הטלפונים הניידים ונפטרים מהם, היכולת להבין היכן הם נמצאים מוגבלת למדיי".

במקרה של שלושת הנערים הישראלים, זהות החוטפים ידועה לכל ילד בחברון. עקב צו איסור פרסום מעט הזוי, לא ניתן לפרט יותר. בשבוע שעבר סיפר לי חבר ישראלי יהודי שסטודנטים ישראלים ערבים שלומדים עמו במכללה ידעו לומר לו את שמותיהם של החוטפים לכאורה. אולם השב"כ משיקולים לא ברורים, ממשיך להתנגד לפרסום שמותיהם. מדוע? "שיקולי ביטחון". במקום לייצר לחץ על החוטפים ולפרסם את שמותיהם מעדיפים כנראה אנשי המודיעין שלנו לשחק עדיין במשחק ה"כאילו". "כאילו" אף אחד לא יודע מלבדם מי הם החוטפים.

אך מעבר לשאלת זהותם של החוטפים את צה"ל והשב"כ מטרידה כרגע שאלה אחרת: מי סייע להם בהקמת התשתית לחטיפה? האם פעלו על דעת עצמם או שמא בגיבוי כלכלי וחומרי אחר מבחוץ? לכאורה, האפשרות שהחוליה מחברון פעלה על דעת עצמה בלבד תמיד קיימת. ועדיין, סביר יותר, לנוכח הצורך בהכנת תשתית - מקום מסתור, מזון לתקופה ארוכה וכלי רכב, שמישהו סייע להם, לפחות כספית.

אחד מגורמי הביטחון טען בשבוע שעבר שהחשד המרכזי הוא שסאלח אל-ערורי, היושב בטורקיה ומוצאו מהגדה, הוא האיש שעזר גם לחוליה הזו (היו עוד חוליות רבות אחרות שכשלו במשימתם) בהוצאה לפועל של החטיפה. אך גם בישראל הודו כי אין בידיהם הוכחה לכך. מנגד, גורמים פלסטינים בכירים טוענים שמתכנני הפעולה הם אישים מרכזיים בחמאס, שביקשו בעיקר להכשיל את הפיוס. לדבריהם, יש כיום קבוצה גדולה בארגון שהתנגדה בנחרצות לפיוס עם הפתח בתנאים שעליהם הסכימה הנהגת עזה. "הם לא הסכימו לוויתור על הממשלה וגם לא לאופן שבו הנהגת חמאס ברצועה נמנעה מפתרון בעיית המשכורות. עבורם החטיפה הייתה הזדמנות של ממש לחזק את התמיכה הציבורית בארגון מצד אחד ולעצור את הפיוס מצד שני". ומה יעיל יותר מלחטוף שלושה ישראלים על מנת לסגור חשבונות פוליטיים פנים פלסטיניים?