הייתי בניו יורק השבוע, ביום שבו התבשרנו על שחרורו של השבוי האמריקני האחרון באפגניסטן. התרגשות לא ראיתי. ביקורת דווקא כן. דומה כי הנשיא ברק אובמה הצליח פעם נוספת לפעול בדרך שהיא מנוגדת לרוח האמריקנית המעדיפה סיפורי גבורה. את סיפורי התבוסה נוהגים האמריקנים, בדרך כלל, להשאיר לאויבים. השתנו הימים.
אמריקה לא עצרה את נשימתה לנוכח חזרתו הביתה של הסמל בו ברגדאל בן ה?29. את החגיגות והמחמאות שלהן ייחל הממשל החליף ויכוח פוליטי/ציבורי/תקשורתי נוקב על המחיר הכבד ששילמה וושינגטון תמורת מימוש העסקה להשבת ברגדאל: גם שחרורם של חמישה בכירים בטליבאן (מקורבים לאוסאמה בן לאדן) מכלא גואנטנמו, גם חריגה קשה מהעיקרון האומר שלא מקיימים דיאלוג עם טרוריסטים אף אם זה למען שחרור אסירים, גם התעלמות מהחקיקה המחייבת את הנשיא להודיע 30 יום מראש לקונגרס על הכוונה לבצע חילופי שבויים. וכל זה תמורת חייל, שחבריו לשירות מספרים עליו כי לא רק שאינו גיבור - הוא בכלל עריק.
ואולי בכלל ברגדאל הוא לא הסיפור? אולי השחרור הוא בכלל למען מטרה אחרת - פתיחת מו"מ רשמי ופתוח בין וושינגטון לטרוריסטים האפגנים מהטליבאן, כפי שרמז מזכיר ההגנה האמריקני צ'אק הייגל? ייתכן שהדיאלוג הזה חיוני לוושינגטון, כדי להכשיר את השבת רוב הכוחות האמריקניים מאדמת אפגניסטן עד סוף 2014, כפי שהבטיח אובמה.
ואולי הצעד הזה תואם את תפישת עולמו של אובאמה, גם אם הוא מנוגד לתפיסת עולמה של אמריקה? לחשוב שאפשר להתעלם מקווים אדומים ומעקרונות של שנים - ולקבל בתמורה עולם שהכל בו טוב. קווים אדומים? לא בבית הספר של הממשל הנוכחי.
בו ברגדאל, יליד מדינת איידהו, נתפס ב?30 ביוני 2009, חודשיים בלבד אחרי הגעתו לבסיס אמריקני במחוז פאקטיקה בדרום?מזרח אפגניסטן. אחת הבעיות בסיפור הזה, מעבר לעובדה שאמריקה לא מנהלת משא ומתן לשחרור שבויים (ולא נכנעת לטרור ומעודדת חטיפות, כפי שטוענים הרפובליקנים בקונגרס), היא הסיפור מאחורי לכידתו של החייל האמריקני, המסבך עוד יותר את עסקת שחרורו.
חשיפת התכתבויות באמצעות דואר אלקטרוני בין ברגדאל להוריו על ידי המגזין "רולינג סטון" ב?2012 משרטטת צעיר בעייתי, המבקר קשות את הפעילות האמריקנית באפגניסטן וטוען באחד האי?מיילים שלו כי "הזוועה האמיתית היא שאמריקה מחרידה".
אם נוסיף לזה עדות של סמל מאט ויירקאנט, ששירת עימו וטוען כי ל"ברגדאל מגיע בכלל משפט צבאי", מתברר עד כמה הסתבך אובאמה פעם נוספת, לא רק עם הרפובליקנים (לזה הוא כבר רגיל) אלא עם דעת הקהל האמריקנית, שלא רק ששכחה בכלל את ברגדאל (הוא לא היה גלעד שליט האמריקני) אלא מזועזעת מהסיפורים כיצד חיילים אמריקנים נהרגו במהלך חיפושים אחריו. אובאמה, שממשיך אחרי שש שנים של נשיאות לחפש לעצמו מורשת, נתפס היום יותר ויותר כ"טועה סדרתי", ומוסיף כנראה עוד כתם לתקופת הנשיאות שלו.