מחניק קצת, ולא בגרון

לא הייתי עצוב במיוחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. עמדתי בצפירות, דיברתי על הנושא עם בנותיי, הסברתי לקטנה מי ההיטלר הזה שדיברו עליו בגן (תודה לך, שי פירון), פירטתי באוזני הגדולה את כל מלחמות ישראל ומתוקף תפקידי כעיתונאי נחשפתי ליותר כתבות בנושא מאשר ישראלי ממוצע. אבל כבן לדור השלישי – לשואה ולשכול – הרשיתי לעצמי לקחת שנת חופש רגשית. כבר קראתי את שני הכרכים של "מאוס" של ארט ספיגלמן ואת "אייכמן בירושלים" של חנה ארנדט, ראיתי כל סדרה אפשרית על מלחמת העולם השנייה, צפיתי בכל סרטי השואה, שמעתי עדויות בלי סוף, הכרתי חיילים שנפלו וחיי הושפעו באופן ישיר ממותו של סבי במלחמת השחרור. שילמתי את חובי לחברה ויצאתי לחופשי, לפחות לשנה אחת, בלי להכריז על כך בסטטוסים פרובוקטיביים בפייסבוק ובלי לעשות על האש בגן סאקר.

האנשים שדווקא הכריזו על כך בפומבי, בין אם אלו חרדים שעשו מנגל ובין אם חילוניים שהכריזו שיחללו את דקת הדומיה הלאומית, חטפו בראש. הטוקבקיסטים, אנונימיים ולא אנונימיים, התנפלו עליהם, והם הוקעו כבוגדים. הם לא היו לבד: אפילו אזרחים ישראלים תמימים שבחרו ללכת לים ביום הזיכרון וצולמו כשהם עומדים בצפירה ספגו קללות אימים בשורת התגובות מתחת לאייטם בוואלה!. ילד אוטיסט - אוטיסט! - סולק מבית ספרו מפני שנבהל מהצפירה. מה בפעולות של האנשים האלו מכעיס כל כך ישראלים כה רבים, שאינם ממלאים תפקיד רשמי בכנסת או בממשלה? אחרי הכול, העובדה שהחרדים או הנופשים אינם מכבדים באופן מלא את הימים הללו לא מפריעה לאף אחד לתת כבוד לנרצחים או לנופלים. מי שאינו מבקר בגן סאקר או אינו גולש באינטרנט ביום השואה וביום הזיכרון, אלא מעדיף לבקר בבית הקברות, לעיין בספר זיכרון או לצפות בסרטים קורעי לב בטלוויזיה, כלל לא אמור להיתקל בהם. רק שבמקום לזכור, מעדיפים ישראלים רבים לשנוא.

הזיכרון, יש להדגיש, הוא אמצעי ולא מטרה. חשוב מכך, הזיכרון, ובעיקר העצב, אינם בני שליטה. רגש אינו משהו שאפשר לשנות בלחיצת כפתור. כולנו זוכרים חברים לכיתה שצחקקו בזמן הצפירה, שהיא אירוע די מוזר ולעתים מטופש בעיניים של ילד. רובנו ראינו את טקסי ימי הזיכרון הופכים לכנס מחזורים גדוש הורמונים של בוגרי ובוגרות בית הספר התיכון שחוזרים אליו עם מדי צבא. ב-24 השעות של ימי הזיכרון מנעד הרגשות עשוי לנוע בין עצב גדול לסתם אדישות. ייתכן שאפילו יברח מפעם לפעם חיוך. החיים נמשכים גם בין הצפירות.

הניסיון להלך אימים על אלו שאינם זוכרים הוא חלק מהישראליות החדשה, הברוטלית, שמדביקה אות קין על כל מי שלא שירת בצבא ורודפת כל מי שסוטה במילימטר מהקונסנזוס. למרבה האירוניה, כל ניסיון כזה רק מעצים את הניכור של אלו שמסתייגים מימי האבל הלאומיים. ישראל, ובזה חייבים להודות גם הגדולים שבציוניים, היא מדינה שיכולה להיות קצת חונקת. אזרח אמריקאי יכול להימלט תודעתית מיום עצוב או מיום זיכרון (שממילא נועד לשופינג); בישראל הקטנה והצפופה אין לאן לברוח. עם זאת, לפעמים מתחשק למרוד – לא במתים מהשואה, לא בנופלים במלחמות, אלא בלאומיות הדביקה ועמוסת הקלישאות שמתלווה למועדים המעיקים. לאזהרות על איראן, לסיסמאות, לשקרים המוסכמים. מרבית המרידות האלו לא נעשות במופגן, אלא בשקט, עמוק בתוך הלב. ניסיון הרדיפה אחרי אלו שאינם זוכרים אולי יגרום לכמה אנשים לחשוב פעמיים לפני שהם כותבים סטטוס מתריס בפייסבוק בשנה הבאה, אבל רק יגדיל את מניין המורדים השקטים.

אפשרות אחת היא לאתר אותם בפוליגרף. אפשרות שנייה, ועדיפה, היא להניח להם לנפשם. או אז יגדל הסיכוי שבשלב מסוים המורדים יחדלו לחוש מחנק מהישראליות, וישובו להרגיש מחנק בגרון.