כך הפכתי לילדת רחוב

אני ילדה בת 18, שבאה מבית דתי בו אף פעם לא הרגשתי בנוח ולא הרגשתי רצויה. לא הרגשתי אהבה מהסביבה שלי (חברים, גננות, מורים ואחים) ולא חשתי באהבה או בדברים אחרים שילדה זקוקה להם. עם השנים אגרתי בבטן הרבה חסכים, טינות ושנאה ופיתחתי חוסר אמון מוחלט בחיים. עם הזמן העיפו אותי ממסגרות, החברים החרימו אותי ובבית התביישו ממני. הייתי כל כך נואשת לאהבה ולחסדים של מישהו, עד שלא ראיתי כלום בעיניים.

עשיתי הכול בשביל לשרוד. בגיל הנעורים כבר עזבתי את הבית ועברתי לגור ברחוב. ברגעים הראשונים הרגשתי שניצחתי הכול. הרגשתי שייכת, אהובה, מקובלת והכי חשוב – קיימת. מהר מאד הבנתי, שהתמונה יותר מורכבת. בדיוק כמו בכל מקום, גם ברחוב נדרשתי להתנהג בהתאם לקודים מסוימים. התחושה הייתה, שאם אתנהג כמו שהאחרים רוצים, רק אז אוכל לקבל איזה סם מסוים, שיעזור לי להעביר כמה שעות בחופש ובאהבה. לקח לי הרבה זמן להבין, שאני לא באמת מקבלת אהבה, כי מאחורי המעשים מסתתר אינטרס, שנועד לספק ולשרת את המכור השני שמולי.

החיים של היו מאד קיצוניים וכואבים, בלי מקום לישון, חצי עירומה, רועדת מקור, אבל לא מפסיקה לצחוק וליהנות מהיופי שהסם נתן לי. הפכתי להיות ילדת רחוב, על כל הכרוך בזה, כולל סגנון לבוש מסוים, סגנון מוסיקה, סגנון דיבור והליכה וכמובן - הפכתי למכורה. התחלתי לחיות בשביל מנת הסם הבאה, הכמויות הלכו וגברו ובאופן כללי, הסמים השתלטו על חיי. חשוב להבין – סמים זה רעל הרסני, שנהפך לחבר ולכוח הכי חזק בחיים של המכור.

בשלב כלשהו, נכנסתי לגמילה, התחלתי לעבור טיפולים נפשיים הצלחתי לשמור על ניקיון מסמים במשך כמעט שנתיים. לאחר מכן, הייתה לי "נפילה", אבל מהר מאד חזרתי אל דרך המלך וכיום אני נקייה שוב כבר חמישה חודשים ובאמצע הליך השיקום שלי.

מהסיפור שלי אפשר לחשוב שהייתי ילדה מוזרה וחריגה. אבל אני לא. אני פשוט ילדה שסבלה מתחושה של חוסר אהבה, הקשבה ומחוסר מזל. אני שואלת את עצמי: עד כמה האנשים שתופסים את עצמם כנורמטיביים אכן רחוקים מהסבל הזה? הכרתי הרבה אנשים בחיי ורובם סבלו מחסכים שונים, משנאה עצמית, מחוסר ביטחון עצמי, מחוסר יכולת לבטא את הרגשות שלהם, ובמיוחד מקושי להיות מי שהם.

הילדים והמבוגרים שחיים ברחוב לא בוחרים להיות ככה, זה סוג של חיים מכפייה. עבורי, החיים הרגילים היו מוות רוחני עצום בגלל כל החסרים. הסמים והרחוב היו בשבילי מקלט שאפשר לי להרגיש קיום. הרבה מהחסרים שהיו לי, נבעו בין היתר בגלל תפיסות חברתיות של חוסר קבלת השונה, גזענות, שוביניזם ותפיסה לפיה מי שלא נכנס למודל של הילד המושלם שווה פחות. מי שלא נמצא בלב הזרם נתפס כפחו?ת ערך.

העניין העצוב בכל הסיפור הזה הוא, שבסופו של דבר, רוב הילדים שנזרקים מהעדר לא מצליחים לשרוד. אני הצלחתי רק בקושי. אני מבינה היום, שבעצם ילדים רעים ובעייתיים הם קורבנות לתרבות בה אנחנו חיים – תרבות שמקדשת מושלמות, חסרת סובלנות למי שאינו בדיוק כמו כולם, תרבות ששופטת אנשים, ושאינה מכילה.

תמרה מתגוררת ב"דירות המעבר" של עמותת עלם לנוער בסיכון המיועדות לצעירים וצעירות חסרי בית, מכורים לסמים, שעברו את שלב הגמילה הפיזי ומעוניינים לעבור תהליך שינוי ולהשתלב בחברה.

לתרומה לעלם היכנסו לאתר עלם

לתרומת 18 שקלים סמסו 18 למספר 2886 או חייגו 2886*

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד