דברים שלמדתי בטיסה ארצה מניו יורק

בטיסה חזרה לארץ מארה"ב לאחרונה, ישב לידי איש חרדי חביב. מסתבר שהוא ואביו רבנים דגולים של ישיבה ידועה בירושלים. כשהוא אמר לי את שמו ואת שם הישיבה, וכשהבנתי שאני אמור להכיר את השניים, הרגשתי נבוך מהבורות שלי. הנה שני ירושלמים יושבים אחד ליד השני, טסים חזרה לאותה מדינה, לאותה עיר, אך המביט בנו מהצד היה חושב שכל אחד מאתנו חי בפלנטה אחרת.

הרי אנו מתלבשים אחרת, מסתפרים אחרת, מתגלחים אחרת. אומנם לפני הטיסה שנינו דיברנו בפלאפון, אך אני דברתי בעברית והוא בסוג של שעטנז יידיש-אנגלית תוצרת ברוקלין. אכלתי את האוכל המוגש בנדיבות חברת אל-על והוא לא נגע בו, הוא הביא מגשים שופעים של אוכל מבושל בשקית נייר גדולה. לקראת ההמראה אני עיינתי בעיתון חדשות יומי והוא קרא תהילים. אני בטוח שבבחירות האחרונות הצבענו למפלגות שונות, עם מטרות שונות. רב הגוניות במדינת ישראל מדהימה.

לכל הטורים של כלב מאיירס בוואלה! דעות

עם כל האתגרים הפנימיים שלנו, הצלחנו בכל זאת לבנות ב-66 השנים האחרונות חברה שפויה – חברה שבה יש חופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל הן ברמה האישית והן ברמה הקהילתית. בדיוק מהסיבה הזאת, אני גאה להיות ישראלי.

אותה זכות בסיסית של חופש ביטוי אינה קיימת בשום מדינה אחרת במזרח התיכון, ובטח לא ברשות הפלסטינית. בכנס האחרון אותו קיימתי בשבדיה בעניין זכויות אדם במזרח התיכון דיברה גם קריסטי אנסטיה, בחורה צעירה נוצרייה פלסטינית מבית לחם שפרסה בפני הקהל את הרדיפה הנוראית של השלטון המוסלמי את הנוצרים הפלסטינים בגדה המערבית. היא אף הרחיקה לכת ובאומץ לב עילאי טענה שגדר הביטחון הגורמת לא מעט סבל לתושבי בית לחם נמצאת שם בגלל האינתיפאדה של יאסר ערפאת ולא בגלל גזענות ממסדית של מדינת ישראל.

תוך שלושה ימים בדיוק מרגע שהעלינו את סרטון ההרצאה של קריסטי ליוטיוב, היא ומשפחתה בבית לחם קיבלו איומים על חייהם, הן מגורמים פרטיים והן משירות הביטחון של אבו מאזן עצמו. קריסטי, שזכתה למעמד "פליט" באנגליה בעקבות סכנה ממשית לחייה, העלתה אחר-כך סרטון נוסף לרשת בו היא מתחננת לסאיב עריקאת שישמור על ביטחון משפחתה בבית לחם.

אין שמץ של חופש ביטוי ברשות הפלסטינית. כשערפאת עלה לשלטון לאחר הסכמי אוסלו הוא מיהר לספח לעצמו בכוח את ערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות הכתובה. כתבים פלסטינים שלא היו מוכנים לפרסם את הפרופגנדה של הפתח נעצרו ועונו, ויש שהוצאו להורג לאחר שמשרדיהם נשרפו כליל. אבו מאזן לא שינה את מדיניות סתימת הפיות, והחמאס בעזה אף החמיר את המצב. בשל הסיבות האלה אנו שומעים ברחוב יותר ויותר פלסטינים האומרים שהם מעדיפים להישאר תחת שלטון ישראלי, רק לא להפוך לאזרחים בדיקטטורה אסלאמית.

נראה לי שגם אני וגם השכן החרדי שלי לטיסה מסכימים שלא רע בכלל להיות אזרח במדינת ישראל. כששאלתי אותו מה הוא חושב על פרשת גיוס החרדים, הוא טען שניצחוננו במלחמות ישראל לא הושג רק בגלל עוז רוחם של חיילי צה"ל, אלא ואולי בעיקר, לאור התפילות וקיום המצוות של הקהילה התורנית. "אתם עושים את החלק שלכם ואנו את שלנו", הוא ציין. כלומר, שנינו אוהבים את המדינה וכל אחד מאתנו רוצה לקחת קרדיט על הקמתה, הגנתה ועל המשך קיומה.

הסכמתי אתו שלא ניצחנו במלחמותינו בגלל צבא מאורגן. מי שעשה כמונו שירות מלא בצה"ל ונתן 20 שנות מילואים יודע כמה בלגן יש בצבא. מצד שני, לא יכולתי להסכים עם עמדתו שכל הקרדיט מגיע לתפילות החרדים, הרי כל מי שלומד בישיבה יודע שלא כולם שם צדיקים גדולים. חברי לטיסה אף הודה שהוא אינו מכיר מישהו שמצליח לקיים תרי"ג מצוות.

המסקנה המתבקשת היא ששנינו צריכים קצת יותר צניעות וענווה. איכשהו, כנגד כל הסיכויים ולמרות שכנראה לא מגיע לנו, העם היהודי הצליח להקים מדינה מדהימה – מדינה בה כל אחד רשאי להביע את השתייכותו או אי-השתייכותו הקהילתית, דתית או פוליטית בצורה חופשית לחלוטין ובלי חשש לרדיפה מצד השלטון - לא רק בשיחה שקטה בטיסה אלא גם בפומבי בפני אולם מלא אנשים, בפייסבוק, ביו-טיוב, בטוויטר ואפילו בטלוויזיה ובעיתונים.

הלוואי והעמים סביבנו יזכו יום אחד להנהגה דמוקרטית כשלנו. אפשר לקיים מערכת שלטונית בעלת אופי דתי שהיא גם "מדינה לכל אזרחיה".

עובדה. עשינו את זה.

הכותב הוא מייסד מכון ירושלים לצדק

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד