נושאים חמים

האיש עם המצלמה נהפך למטרה

כ-30 עיתונאים מערביים ויותר מ-200 עיתונאים מקומיים נהרגו בסוריה, 16 נחטפו ולא ידוע מה עלה בגורלם. במלאות שנתיים למות רמי אושליק ומארי קולווין בחומס, מבקש איתי אנגל לזכור את הקולגות שמישהו וידא שהם לא ישובו מאזורי הקרבות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
באדיבות מערכת "עובדה"
קריקטורה של נשיא סוריה בשאר אסד (מערכת וואלה! NEWS , מישל קישקה)
(איור: מישל קישקה)

בסוף השבוע הזה ימלאו שנתיים למותם של רמי אושליק ומארי קולווין. אם הם היו היום בחיים, היינו מדברים עליהם ככתבת המלחמות הידועה ביותר בעולם וכצלם המלחמות שמבסס עצמו כאחד הגדולים אי פעם. ובעצם, בדיוק בגלל זה, בגלל עוצמת הקול וההשפעה שלהם, הם כבר לא בחיים.

הם חוסלו בעיר חומס בסוריה על ידי כוחותיו של אסד.

למישהו לא התאימו התמונות שרמי צילם והטקסטים שמארי שידרה. אז החליטו להוריד אותם מעל פני האדמה.

זה אולי נשמע כמו אמירה מוגזמת, המנוסחת בקלות ראש, אך בשנתיים האחרונות, בעיקר בסוריה של היום, היא מתארת נאמנה את דרך הפעולה המקובלת על גורמים מסוימים, בכל הנוגע לכתבים ולצלמים. ומתברר שהדרך הזו ממש לא כרוכה בייסורים או בחיבוטי נפש.

היחס הזה אינו בלעדי רק למשטרו של אסד. פלגים מסוימים מקרב המורדים הורגים וחוטפים עיתונאים, כדי להשתיק את קולם, לדרוש כופר בעבור שחרורם או משום שהם נחשבים, בעיניים הג'יהאדיסטיות של מי ששבו אותם, כופרים שראויים להישלח לגיהינום.

העיתונאי דניאל פרל שנחטף והוצא להורג בפקיסטן, 2002 (AP)
העיתונאי דניאל פרל בשבי בפקיסטן, 2002 (צילום: אי-פי)

במהלך 23 שנותיי ככתב באזורי מלחמה הכרתי חברים שנפגעו. עד לפני שנתיים שיננתי לעצמי, כתמרור אזהרה למה שיכול להתרחש בעבודה הזו, את שמותיהם ואת סיפורם של שלושה מהם שנהרגו. אחד מהם היה דניאל פרל, העיתונאי היהודי שנחטף והוצא להורג בפקיסטן לאחר שחשף את ניסיון ההתקרבות של האיסלאמיסטים לגרעין הפקיסטני. המחשבה על כך שכאשר הייתי בפקיסטן צילמתי את אנשי הארגון שממנו יצאו החוטפים, העסיקה אותי שנים. אבל הסבירות למוות, אף על פי שתמיד ריחפה באוויר, הייתה נמוכה ביותר. שמו של דניאל פרל הדהד כמקרה חריג, אחד מכמה אירועים נדירים. שלושה בעשרים שנה.

והנה, בשנתיים וחצי האחרונות נוספו עליהם עוד שישה אנשים שהכרתי באופן אישי. שניים שנהרגו, שניים שהוצאו להורג ושניים שנחטפו ומילה לא נשמעה מהם או על מקום הימצאם כבר יותר משנה.

ביום הזה אני מבקש להזכיר כמה מהם.

רמי אושליק: הצלם המעוטר שחוסל בחומס

בפברואר 2011, בדיוק שנה לפני שנהרג, עבדנו יחד בכיכר תחריר בקהיר. יחד עם קבוצה של חברים וחברות צילמנו היסטוריה שהתפוצצה לנו מול העיניים. במשך רוב שעות היום כל אחד מאתנו עבד לבד והיינו נפגשים רק בערב. כשנפגשנו היינו מראים אחד לשני דברים שצילמנו, מנתחים לעצמנו את המצב וחושבים יחד מה נעשה ואיך נשמור על עצמנו ביום שלמחרת, בעיקר בימים שבהם היכו עיתונאים, כשרבים מהקולגות שלנו נפגעו וחלקם בחרו לנטוש את המדינה מתערערת.

אהבתי לדבר אתו, לא רק כי הוא היה אחד הצלמים המרתקים שפגשתי, אלא גם משום שהיה בן אדם שאפשר לסמוך עליו. הוא היה הכי זהיר בחבורה שלנו. היחידי שהסתובב עם קסדה כדי להגן על עצמו מפני האבנים והבלוקים שהצדדים הלוחמים המטירו אחד על השני מדי פעם. באחד הימים הסוערים בקהיר, בשיאם של הניסיונות מצד מובארק לדכא את המהפכה, שמענו נאום שנשא נשיא סוריה בשאר אסד. בניגוד לתוניסיה, למצרים וללוב שבערו באותם ימים במהפכות ובמלחמות אזרחים, סוריה עדיין הייתה שקטה. בנאום מדהים, ומאוד אירוני כשחושבים עליו היום, גער אסד במנהיגי מצרים ולוב על כך שהם מכים את האזרחים שלהם במקום להקשיב להם ולהיות פתוחים לשינוי. "בסוריה", הוא הבטיח, "זה לעולם לא יקרה. סוריה היא לא כמו לוב או מצרים".

תמונות ארכיון של רמי אושליק, צלם עיתונות צרפתי שנהרג בחומס (AP)
נהרג בסוריה. הצלם רמי אושליק בקהיר (צילום: אי-פי)

האמת, אז לא האמנו שזה יגיע לסוריה. וגם אם זה יקרה, חשבנו, כלל לא בטוח שכדאי להיכנס לשם. כי חלק אחד במשפט המופרך הזה של אסד היה מדויק. "סוריה היא לא לוב או מצרים". מכל הבחינות. אז דיברנו בעיקר על לוב כמקום הבא שנעבוד בו והמשכנו לצלם במצרים עד שמובארק נפל.

כעבור כמה שבועות, רמי כבר היה עמוק בתוך מלחמת האזרחים בלוב. הוא היה בשיאו. השילוב של האומץ שלו, החיבור לאנשים שראה, ההסתכלות הייחודית שלו והיכולת לספק גם נגיעות אמנותיות בכל התופת הזו, זיכו אותו בתמונת השנה בעולם ב-World Press Photo.

זה נתן לו ביטחון. ביטחון בתפיסת העולם שלו וביטחון גם ביכולתו לשרוד ולתפקד במקומות הללו, שלפני שנכנס אליהם הוא התלבט והיסס וחשש. כמו כל אחד מאתנו.

הביטחון הזה דחף אותו להמשיך למקום שרק כמה שבועות קודם לכן לא יכולנו להעלות אותו על הדעת. בסוריה, שלא כמו במצרים ולוב, אסד החל לרסק מיד, ובכל הכוח, את כל מי שרק פצה פה. בדרך לא דרך הגיעו מדרעא ומחומס ידיעות על חיסולים שיטתיים ועל קברי אחים, אולם כמעט לא היו עיתונאים עצמאיים שידווחו על מה שבאמת מתרחש שם. אסד עדיין שלט בכל מעברי הגבול, והכתבים היחידים שהוא התיר להכניס לסוריה היו קשורים בבעלי בריתו: איראן, חיזבאללה, רוסיה וסין. וכך, רשת אל-מנאר של חיזבאללה דיווחה על טרוריסטים שמנסים לערער את שלטון המופת של אסד, עיתונאים איראנים החמיאו לאסד על הסובלנות שהוא נוקט בטיפולו במשבר והרשתות הממלכתיות של רוסיה וסין זכו לראיונות בלעדיים עם אסמה אסד שסיפרה על אהבתה לאיש העדין והמיוחד שהכירה ונשא אותה לאישה ועל איך שנותר עדין ומבויש גם היום.

המשטר בדמשק עשה הכל כדי שעיתונאים זרים לא ייכנסו פנימה כדי לספר סיפור אחר. ואז הגיעו קולות אחרים.

דיווחים מדמשק: "יום הקרב הקשה ביותר בעיר" (רויטרס)
אסד החל לרסק מיד, ובכוח. מורד בחומס (צילום: רויטרס)

בפברואר 2012 הוברח רמי אושליק לתוך סוריה על גבי אופנוע שטח. יחד אתו הייתה מארי קולווין, כתבת המלחמות הכי ידועה בעולם, שאיבדה אחת מעיניה מרסיס של פגז במלחמת האזרחים בסרי לנקה. הרטייה על עינה השמאלית הייתה אחד מסימני ההיכר שלה. השילוב של שניהם יחד הבטיח עיתונאות שטח אמיתית שהעולם שיווע לה.

המורדים הצליחו להבריח אותם עד לשכונת בבא עמר בחומס, שם התחוללו הזוועות הכי איומות של המלחמה. הם אלתרו לעצמם מבנה, שאותו כינו "בית עיתונאים" ולא ידעו שבכך הם חורצים את גורלם.

מארי קולווין, שסיקרה בין היתר עימותים בצ'צ'ניה, בקוסובו, בלוב, בזימבבואה, באינדונזיה ובסיירה לאון, תיארה בשידור חי את ההפצצות על חומס ואמרה שבשום מקום בעולם לא הייתה עדה למלחמה כל כך אכזרית.

העיתונאית קתרין מארי קולבין וצלם העיתונות רמי אושליק, שנהרגו במהלך סיקור בעיר חומס בסוריה (AP)
לא חשבו שעיתונאים יהפכו למטרה. רמי אושליק ומארי קולווין (צילום: אי-פי)

היום, לאחר שהבינו את מדיניות החיסולים, עיתונאים מסתובבים בסוריה כשהסוללה שלהם מנותקת מהטלפון. כשצריך מחברים אותה ומנהלים שיחה קצרה ככל האפשר. לאחר מכן שוב מנתקים את הסוללה מהמכשיר וממהרים למקום אחר, מרחק בטוח מהנקודה שבה התבצעה השיחה.

כמה שעות אחרי שנהרגו, אלתרו אזרחים בחומס טקס אבל וביכו את מותם של רמי ומרי. כששמעתי את החדשות סילקתי מהראש את הרעיון שהיה לי להיכנס לסוריה. כשאכנס, שנה מאוחר יותר, תהיה זו כניסה מאולתרת, ללא תכנון ובלי שום שיחות טלפון או אימייל.

"כל מה שיכול להעיד על מה שהתחולל - יושמד"

הפעם הראשונה ששמעתי על משהו שקשור להרג מכוון של עיתונאים הייתה בבוסניה ב-1992, כשחייל מיליציה שיכור שטח בפני את תפיסת עולמו. הוא אמר לי משפטים שבחיים לא היה אומר, לא לי ולא לאף אחד אחר, אלמלא הציעה אחת החנויות שהוא וחבריו פוצצו ובזזו, אלכוהול תוצרת בית.

"אם אתה הולך לגמור כפר על כל התושבים שבו, וזה משהו שאנחנו עושים מדי פעם במלחמה הזו, חשוב מאד לוודא לא רק שאף בן אדם לא ייצא משם בחיים, אלא גם ששום תמונה ושום טקסט לא ייצאו החוצה. כל מה שיכול להעיד על מה שהתחולל שם - יושמד".

זו הייתה המלחמה הראשונה שסיקרתי. הכל היה כל כך חדש, כל כך מבהיל וכל כך מטורף, ולא תמיד הייתי מסוגל לעכל מה שקורה סביבי. וכשהלוחם השיכור החליט שאני הבן אדם שעליו הוא יפיל את הפילוסופיה שלו, סיננתי לעצמי בראש מה מהדברים שהוא אומר הוא באמת עדות נדירה שנשפכת החוצה אחרי שני בקבוקים של סליבוביצה, ומה סתם פנטזיה בלקנית של אנשים מאוד ציוריים.

את ההתחלה של המשפט שלו הבנתי. ידעתי על הטיהור האתני. על כך שבכמה מחוזות בבוסניה מוציאים להורג כפרים שלמים, קוברים את הגופות בקברי אחים ומעלימים עשרות אלפי בני אדם מעל פני האדמה. ובאשר לסוף המשפט, שרמז להרג מכוון של עיתונאים שמנציחים את הזוועות האלה - הייתי משוכנע שזה נאמר רק כדי לעשות רושם מעוות ומבהיל עלי ועל המצלמה שלי. הרי עיתונאים זה לא משהו ששייך לסכסוך הזה. אנחנו האנשים הניטרליים היחידים שמסתובבים בתוך התוהו ובוהו של מלחמת האזרחים, ומכאן החסינות שלנו. אהבתי את המחשבה כל כך שהאנשים כאן מעריכים את הסיכון הגדול שלקחנו כדי להגיע לאזור הקרבות ולספר את הסיפור שלהם. זה גם היה היחס שקיבלתי על פי רוב בשבועות שהעברתי שם וזה מה שנתן לי כוח ברגעים שבהם הרגשתי שאני כמעט מתמוטט.

שרידי גופות של הרוגים מטבח סרברניצה שהתגלו בקבר אחים סמוך לעיירה מיליצ'י, מזרח בוסניה, דצמבר 2010 (AP , Amel Emric)
עשרות אלפים הועלמו מעל פני האדמה. קבר אחים של הרוגי הטבח בסרברניצה, בוסניה (צילום: אי-פי)

אחר כך התחילו להגיע הידיעות על מה שקורה. אינטרנט עוד לא היה אז ובגלל זה לקח קצת זמן להבין.

צלפים סרבים מכוונים כדי להרוג עיתונאים.

המלחמה בבוסניה הייתה מאד מורכבת. מי שניסה לפשט אותה בכוח הגדיר את הסרבים, החזקים יותר, כרעים ואת הקרואטים והמוסלמים, שהיו נחותים צבאית, כקורבנות. בעיני הסרבים, ובמידה מסוימת של צדק, היה זה עוול גדול. בעיני עצמם הם נלחמו בקרואטים ובמוסלמים קיצונים שבימי מלחמת העולם השנייה שיתפו פעולה עם הנאצים. אם יש טובים במקום הזה הרי שזה הם. אז איך לפתע הם הרעים? כי נוצרה להם תדמית כזו. ומי יוצר תדמית? עיתונאים. "אז בואו נהרוג עיתונאים". מדבקות כמו PRESS או TV, שבדרך כלל היו מבדילות את העיתונאים מהלוחמים ומגנות עליהם, הפכו למטרות לכוונות של הצלפים.

בהמשך המלחמה ההיא, גם מוסלמים וקרואטים שלא אהבו את האופן שבו תיארו אותם, לא היססו לירות בעיתונאים ובעיתונאיות. ההערכה היא שמתוך 25 עיתונאים שנהרגו בבוסניה, כמחצית חוסלו במכוון.

מאז זה כמעט לא קרה. בוסניה נתפסה כזיכרון רחוק של תופעה קיצונית שאינה מאפיינת את עבודת השטח של העיתונאי שכן העולם כנראה לא כל כך מטורף. היום, הטירוף של סוריה ושל המהפכות בעולם הערבי כמעט מעורר געגועים לבוסניה.

מאוולוד אפאנד: עיתונאי כורדי פרו-ישראלי שנחטף לאיראן

לפני שלוש שנים צילמנו בתוכנית עובדה כתבה על כורדיסטאן. במובלעת הזו שבצפון עיראק צומחת מדינה כורדית עצמאית ששואפת להתרחב ולאחד כ-35 מיליון כורדים שחיים בעירק, באיראן, בסוריה ובטורקיה. צילמנו בתוככי המחתרת שלה - ה-PKK, ודיברנו עם מנהיג המחתרת, המבוקש מספר אחת בטורקיה.

אבל התופעה הכי מעניינת שראינו שם הייתה קשורה בחבורה יוצאת דופן של עיתונאים שהוציאו לאור מגזין ששמו Israel - Kurd. כשמו כן הוא. המגזין מצדד ביחסי שיתוף פעולה בין הכורדים למדינת ישראל והוא מונה את האינטרסים המשותפים של שני העמים כמו גם את האויבים המשותפים ובראשם איראן.

המגזין לגלג על ראשי המשטר בטהראן. הוא סיפק אינפורמציה ותמונות בלעדיות של הוצאות להורג באיראן וגרם לכורדים רבים לפקוח עיניים ולחשוב מחדש מי האויב ומי בני הברית שלהם.

כדי להוציא מגזין כזה בצפון עיראק דרוש אומץ בלתי נתפס. וכשדיברנו עם עורך המגזין, מאוולוד אפאנד, הבנו שהוא מודע היטב לסכנה. פגשנו אדם מרשים בצורה בלתי רגילה, אינטליגנטי, רחב אופקים, נאמן לעקרונותיו ולתפיסת עולמו, שחי בידיעה ברורה שהוא מסכן את חייו. הוא סיפר על האיומים שהוא מקבל, על כך שאיראן מנסה לאלץ את ממשלת כורדיסטאן לסגור את המגזין ועל המחשבה הבלתי נמנעת שיום אחד אולי מישהו יתנקש בו או יחטוף אותו.

זה בדיוק מה שקרה בחודש יוני 2012.

מאוולוד אפאהד, עיתונאי כורדי (מערכת וואלה! NEWS , אדי גרלד / לייף)
לעג למשטר בטהראן ונחטף על ידי האיראנים. עורך המגזין ישראל - כורד מאוולוד אפאנד, משמאל (צילום: אדי גרלד / לייף)

החשש התעורר כשמאוולוד לא שב מפגישה שאמור היה לקיים בעיר סולמנייה. לאחר שבוע של היעדרות וחיפושים נרחבים אחריו החלו להגיע דיווחים על כך שהאיראנים, שמסתובבים חופשי בשטח כורדיסטאן, חטפו אותו ומעבירים אותו סדרת עינויים וחקירות. במהלך החודשים הבאים נודע כיצד נחטף מאוולוד מהבית שבו אמורה הייתה להתקיים הפגישה, כיצד סומם והורדם והוכנס לתא המטען של רכב דיפלומטי איראני והוברח לתוך איראן. למרות בקשות חוזרות ונשנות של ארגון עיתונאים ללא גבולות ושל אנשי Israel - Kurd לקבל אות חיים ממנו, קולו לא נשמע.

עד לפני שלוש שנים אירוע כזה היה מהדהד בקול רועם בקרב קהילת העיתונאים. קמפיינים בינלאומיים היו מספרים את סיפורו יוצא הדופן ומגייסים תמיכה והזדהות. היום, על רקע המלחמה בסוריה והשיטתיות של ההרג והחטיפות שם, סיפורו של מאוולוד הוא אחד מני כמה עשרות. הוא נעלם. עוד אחד שנעלם.

המקום שבו עיתונאים נעלמים

הווידאו ששחררו חוטפיו של אוסטין טייס פשוט מזעזע. אין מושג ברור מי חטף אותו ואין שום מושג מה בכוונת החוטפים לעשות עם העיתונאי האמריקני שנעלם בסוריה לפני חצי שנה. הווידאו יוצר רושם שמורדים ג'יהאדיסטים חטפו אותו. מחלקת המדינה האמריקנית וחבריו של טייס סבורים שכוחותיו של אסד הם שחטפו אותו וביימו סרט שנועד להפיל את האשמה על המורדים. לא בטוח אם זה בכלל משנה. הרצחנות והבוז לחיי אדם שוברים שיאים אצל כל הצדדים הלוחמים. הדבר היחיד שלגביו אין שום ספקות הוא האימה בה שרוי טייס. הוא מובל כשעיניו מכוסות וידיו כבולות. שוביו מכריחים אותן לדקלם תפילה מהקוראן ובקול שבור הוא מתפרק באמצע וקורא באנגלית "הו, ישו".

הסרטון ששחררו חוטפי העיתונאי אוסטין טייס:

אוסטין טייס הוא אחד מ-16 עיתונאים שנעלמו בסוריה. נעלמו זה אומר שהם נחטפו ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. ארגוני מורדים קיצוניים כמו ג'בהת אל-נוסרה ו"המדינה האיסלאמית של עיראק ושאם" אפילו לא דורשים כופר בעבור החטופים. רובם מתייחסים אל העיתונאים ככופרים או כסוכנים של האויב והם הורגים עיתונאים זרים כשם שהם מחסלים עיתונאים סורים.

סוריה הוצפה בשנה האחרונה בעשרות אלפי לוחמי ג'יהאד שבאו להילחם במשטרו העלאווי של אסד ובבעלי בריתו השיעים מאיראן ומחיזבאללה. בתחילה היו אלה חדשות טובות לכאורה למורדים הסונים שחשבו שהם זוכים לחיזוק ולתמיכה במאבקם. אולם תוך זמן קצר השתלטו הלוחמים הזרים על הכפרים של בעלי בריתם הסונים וגם הוציאו אותם להורג באשמה ש"הם אינם מספיק מוסלמים". וכך יוצא, שלעיתונאים שבוחרים להיכנס לסוריה כדי לתעד את מה שקורה במקום הכי נורא על פני כדור הארץ, אין שום מושג מי שולט בכפר הסמוך, לאיזה ארגון משתייכים הנוסעים במכונית המתקרבת ממול ומה מחכה להם בעבר השני של הגבעה.

ההערכה היא שעד עתה נהרגו יותר מ-30 עיתונאים מערביים ויותר מ-200 עיתונאים סורים.

קריקטורה של נשיא סוריה בשאר אסד (מערכת וואלה! NEWS , מישל קישקה)
(איור: מישל קישקה)

לפני שנה וארבעה חודשים נדמה היה שהמצב אינו כה קטסטרופלי. בנובמבר 2012, יחד עם התחקירן אמיר תיבון – כיום הכתב המדיני של וואלה! חדשות - ראיינו מורדים סורים שערקו מצבא אסד. מצאנו אותם בטורקיה ואחרי כמה שעות יחד עלה הרעיון שניכנס איתם לסוריה דרך היערות המשמשים אותם לחציית הגבול בין שתי המדינות.

היינו צריכים להחליט בתוך כמה שניות, אם להיכנס או לא ובשניות האלה הכל התערבב לי. נזכרתי בחבר שלי רמי אושליק וחשבתי לוותר. אחר כך שחזרתי את העדויות ששמענו מהפליטים שנמלטו מסוריה והמחשבה הייתה כמו תמיד, שאם זה המקצוע שבו בחרתי ושבו אני מאמין, אז סוריה היא המקום שבו אנחנו צריכים להיות. אבל אם כבר להיכנס לסוריה, המשכתי לחשוב לעצמי, צריך תחקיר ובירור יותר רציני משיחת חולין כמו זו שהובילה לאפשרות שניכנס פנימה. ככל שהרהרתי בכך הבנתי שההיפך הוא הנכון. קו הגבול בין טורקיה לסוריה הוא הכי מצותת בעולם. אין שום סיכוי לעשות תחקיר. צריך לצאת מנקודת הנחה שכל אימייל נקרא וכל שיחת טלפון היא יעד להאזנה. ומשום כך, דווקא שיחת החולין שלא הייתה כרוכה בהכנות, לא בטלפון ולא באינטרנט, שיחה שלא היה לה שום תיעוד - הייתה הדבר הכי בטוח שיכולנו לצפות לו.

כתבי וואלה! חדשות, איתי אנגל ואמיר תיבון, עם המורדים בסוריה (מערכת וואלה! , איתי אנגל)
אמיר תיבון, שני מימין, ואיתי אנגל, משמאל, עם המורדים במחוז אידליב,סוריה

המורדים שהבריחו אותנו פנימה הפגישו אותנו עם אבו פאדי, אחד ממפקדי המורדים במחוז אידליב. הם היו, מה שנקרא, מורדים מתונים. קיבלו אותנו יפה ועזרו לנו בשטח. מה שכן, גם הם הודו שהסביבה שורצת מורדים פחות סימפטיים של אל-קאעדות למיניהם. לפני שנפרדנו, פלט המפקד שלהם: "לא כולם כאן נחמדים כמו אבו פאדי…". אז חשבנו שזה משפט משעשע. בהמשך השבוע כבר הבנו כמה הוא מחריד.

יומיים אחרי שיצאנו מסוריה, ב-22 בנובמבר, חג ההודיה האמריקני, עבדו באותו האזור במחוז אידליב שני עיתונאים אחרים. אחד מהם הכרתי היכרות שטחית, ממוקדי קונפליקט אחרים. קוראים לו ג'יימס פולי. פרילנסר אמריקני. המכונית שבה נסעו השניים נעצרה על ידי קבוצה של חמושים כעשרה קילומטרים מהגבול עם טורקיה. מאז אף אחד לא שמע מהם. לאיש אין מושג אם הם מתים או חיים, ואם הם בין החיים – לא ידוע מי מחזיק אותם.

לאחר כמה שבועות של שקט החליטה משפחתו של ג'יימס פולי לחשוף את דבר היעדרותו ולגייס כל מה שניתן לקמפיין שיביא למידע על אודותיו. משפחתו של הצלם השני בחרה לא לחשוף את שמו מתוך אמונה שאם ייווצר קשר עם החוטפים, משא ומתן שקט ודיסקרטי יהיה בעל סיכויים גדולים יותר להביא לשחרורו.

בסוריה בחודש האחרון הזוועה אינה יודעת גבול. בשלושת השבועות האחרונים נהרגו שם לפחות 5,792 בני אדם! אם אלה הם הנתונים הרשומים, סביר שבמחוזות נידחים ובמעשי טבח חשאיים נהרגו עוד יותר. זה ממוצע מחריד של יותר מ-280 הרוגים ביום. של 12 הרוגים מדי שעה. זה אומר שלמרות כל העיתונות שיוצאת מסוריה - העולם כנראה החליט שהוא לא עושה עם זה שום דבר.

קריקטורה של נשיא סוריה בשאר אסד (מערכת וואלה! NEWS , מישל קישקה)
(איור: מישל קישקה)

קריקטורות נוספות אפשר למצוא בבלוג של מישל קישקה