לפני מספר שנים הבאתי לפרסום ב"ידיעות אחרונות" קובץ מכתבים ויומנים אבודים של ד"ר יוזף מנגלה האיש שאחראי לסלקציות באושוויץ וכנראה האדם האכזר ביותר בהיסטוריה האנושית מתקופת הדמדומים שלו בפרבר ליד סאו פאולו בברזיל. הרופא הגאה שהשליך תינוקות לתוך בורות של אש, וצבע עיני תאומים עד עיוורון, הפך לאדם מריר וחולה בשנותיו האחרונות, אך דבר, כולל הבדידות והחולי, לא גרם לו להתרחק מהאידיאולוגיה הגזענית שבשמה דן לתאי הגזים מאות אלפים יהודים שירדו מהרכבות בכניסה למחנה הריכוז.
במהלך הכנת הכתבה ההיא חיפשתי אחר הסבר לעוצמת הסדיזם שרופא המוות הפגין. לשווא. מנגלה לא היה רופא מתוסכל (להיפך, הוא הצליח בלימודיו ובמלאכתו), לא סבל מהתעללות בילדותו, ולא החביא, ככל הנראה, שום סוד שיכול אפילו להתחיל להסביר את האכזריות הנוראה שבה נקט. ההכרה שרופא "רגיל", סתמי, ממעמד גבוה, השכלה טובה ומשפחה תומכת, יכול להפוך למפלצת בגלל אידיאולוגיה, מנוגדת להגיון האנושי. אנו, העיתונאים וקוראיהם, תמיד מחפשים בכל פדופיל, רוצח או רשע את הנקודה הארכימדית המזעזעת שבה הוא התהפך והפך למכונת הרס. וכשלא מוצאים דבר מקובל לציין את העובדה שהיה "ממעט לדבר", ו"כמעט לא אירח חברים", בתור המניע להתנהגות הפסיכופתית כביכול.
השבוע מגיעים המכתבים של היינריך הימלר, ראש האס. אס. ושר הפנים הנאצי, שנחשפים בעיתון הגרמני "די-ולט" ומוכיחים שוב שאנחנו אפילו לא קרובים לפענח את הפסיכו של הנאציזם. כמו מנגלה, גם הימלר מצטייר מהם כאדם "נורמלי" למדי (עד שזה מגיע לשנאת יהודים, כמובן). הימלר לא התנכר לילדיו (הוא חותם באהבה "אבא שלכם"), לא התעלל באשתו (הוא מחליף אתה מסרים ארוטיים סמויים כמו היו זוג צעיר ומאוהב שהמלחמה הרחיקה ביניהם), ולא מגלה שום משיכה סדיסטית אל משלח ידו הנורא (אושוויץ היא בשבילו "מקום עבודה").
איפה מסתתר נגיף ההימלר הבא?
ה"נורמליות" המבעיתה של הימלר, מנגלה ומפקדים בכירים אחרים שהיו מופקדים על הרג של מיליונים (אייכמן היה עדין ושברירי כשנתפס בדרום אמריקה, היטלר התייחס באופן נפלא אל כלבו ואל הנשים שעבדו במחיצתו), ממחישה כמה מיותר להתייחס אל מכונת ההשמדה הנאצית בחרדת קודש, כפי שהציעו שורה של ח"כים בהצעת החוק שעברה באחרונה בקריאה טרומית, ולפיה עצם אזכורה של מילה טמאה זו יוגדר כעבירה בת-עונשין.
ויש לקח אקטואלי נוסף שאפשר ללמוד מהמכתבים האלה: הצורך במערכת חינוך רגישה ובלתי מאובנת. כזאת שמגדלת מורים שמסוגלים לשוחח עם תלמידיהם על נושאים מורכבים, וכן מסוגלים להעלות לדיון את השאלה "מה גורם לאדם להפוך לנאצי", בלי לחטוף איומים, שימועים ותלונות במשטרה. שר החינוך שי פירון קורא לזה "למידה משמעותית", אבל לקח לו זמן משמעותי מאוד להסתייג מהזובור שביצעו ברשת אורט למורה אדם ורטה, רק בגלל שהעז להשמיע את דעתו בכיתה.
אני לא רוצה לדמיין מה יקרה למורה בתיכון שיעז לדבר עם תלמידיו על "שואות" אחרות בעולם, ולתהות אם יש קו מחבר בין רצח עם באפריקה לרצח עם בגרמניה. אני לא רוצה לדמיין איזה "לקח משמעותי" הוא יחטוף אם יעז להציע, לצורך הדיון המאתגר והמפרה בלבד, שאיפשהו בקרבנו עלול להסתתר נגיף ההימלר או המנגלה המחכה לעיתוי רעיל כדי לפרוץ.
המורים שאני זוכר מבית הספר התיכון, לא היו בהכרח "הכי נחמדים" תמיד. גם לא אלה שחילקו ציונים טובים בנדיבות. אני זוכר דווקא את המחנכת שהתווכחה איתי ויכוח פוליטי, וכשהיה נדמה לה שלא סיימנו התקשרה אלי הביתה כדי להמשיך אותו. אני זוכר את המורה להיסטוריה שהסכימה להקשיב להסברים החפרניים שלי מדוע יש בספר הלימוד בעיה. או את מרכז השכבה שנלחם על זכותי לכתוב בעיתון בית הספר את מה שאני מאמין גם אם ההנהלה אהבה את זה פחות.
מי שרוצה "למידה משמעותית" צריך להיות מספיק פתוח מספיק לקבל את המורה שיפתח לתלמידים את הראש. זה אומר אפילו לתהות אם כל המעשים של הצבא שלנו מוסריים. ואם המסקנה היא שהצבא מבצע, לפעמים, מעשים בלתי מוסריים מכורח הנסיבות אז מותר למורה לדון עם תלמידיו בשאלה מה צריך לעשות כדי שהנסיבות הקשות הללו, לא ידרדרו את החיילים שלנו לשלוף את האיש הרע מקרבם.