שוב זה קורה. הקורבן - ילדה בת 12. החשודים - ילדים בעצמם, גילאי 12 עד 14. כל אחד מאיתנו, בין אם הוא הורה ובין אם לא, מזדעזע לנוכח התיאורים הקשים שעולים מפרשת האונס הקבוצתי שנחשפה בימים האחרונים, שלצערנו היא אחת מיני רבות. הזעזוע העמוק מקורו בהבנה שאנו עומדים בפני בעיה גדולה: המתבגרים הם המראה של החברה שלנו, לטוב ולרע, ובמקרה הזה - הבבואה המשתקפת מבהילה את כולנו.
הפרשה המצערת מוכיחה פעם נוספת שאנו הופכים לחברה שלא יודעת לדבר ולבטא רגשות. הסיבות לכך מגוונות, וכוללות בין השאר את פרקי הזמן הארוכים שאנו מבלים מול מסכי המחשב ללא קשר אנושי של ממש, את השימוש האינטנסיבי שלנו ברשת ואת העובדה שמרבית היחסים בחיינו הם וירטואליים. האינטרנט והרשתות החברתיות הם כלים שמאוד עוזרים כביכול ליצור קשרים, אבל בו בזמן הופכים אותנו למוגבלים ביכולת לנהל קשר פנים אל פנים ולהתמודד עם קונפליקטים. כתוצאה מכך, אנו עדים ליצירתו של דור מתבגרים שהופך יותר ויותר ייצרי; דור שמשיל מעליו את הלבוש שמעדן אותנו כחברה - ומוצא עצמו פעמים רבות במקומות יותר פרימיטיביים.
הוא למטה ואני למעלה
במרכזה של הפרשה האחרונה שני אלמנטים שחשוב שכחברה נתייחס אליהם ונבין אותם - האחד הוא הבנת הרקע למעשה ההתעללות המינית עצמו, והשני הוא ההיבט הקבוצתי. בהקשר ההתעללות המינית, צריך להבין שלמרות סערת הרגשות והזעזוע העמוק שאנו חשים, מדובר בתופעה שקשורה פחות באופן ישיר למין, ושורשיהה נעוצים דווקא בתחושת כוח, בשימוש באדם אחר ובשליטה של התוקפים. מסיבה זו, בדרך כלל באירועים האלה יש אלמנט של השפלה. מעשי ההתעללות יוצרים אצל המתעלל תחושת של מסוגלות, תחושה של "הוא למטה ואני למעלה", ולכן הסיטואציה קשורה פעמים רבות דווקא בחוויה ההפוכה של התוקפן, שחש חוסר ביטחון בעצמו ובגבריות שלו. אותו תוקף שחש חוסר ביטחון כלפי עצמו משתמש במעשה ההתעללות המינית לביסוס הזהות המגדרית שלו כגבר, בדרך של החלשת האחר.
לאור זאת, אין זה מקרי שצצים עוד ועוד מקרי התעללות בקרב מתבגרים הנעשים בהרכב קבוצתי, היות ואחד האספקטים העיקריים של התעללות קבוצתית הינו אישור הזהות הגברית. בגיל ההתבגרות יש עיסוק בלתי פוסק בבניית זהות מינית ומגדרית - מי אני כגבר או כאישה? מסיבה זו, לדוגמה, אחת הקללות הכי קשות בין בנים בגיל הזה היא "הומו", קללה שמאיימת עליהם כי הם עדיין נמצאים בשלבי בניית הזהות המינית שלהם, ויש בהם משהו שברירי, לא בטוח בעצמו ולא פתור לגמרי. התעללות קבוצתית עוסקת בהיבט זה באופן מדויק. כדי לבסס את התחושה שאני "גבר", יש תחרות בתוך המגדר (בין הבנים לבנים ובין הבנות לבנות) והיא יכולה להיות מאוד אלימה. כך לדוגמה, אנו שומעים פעמים רבות על נערים שנקלעו לקטטה בגלל שאחד מהם הסתכל על החברה של האחר. הצעיר שמונע מתחושת חוסר ביטחון באטרקטיביות שלו כגבר הופך להיות אלים.
במרבית המקרים, יש הוצאה של התחרות המגדרית הזאת כלפי חוץ: ככל שאכבוש יותר בנות, אחשב יותר "גבר" בקרב הבנים. באירוע הקבוצתי, הבנים חברי הקבוצה עסוקים בלהוכיח זה לזה שהם "גבר גבר", על ידי השפלת הקורבן והשימוש בה כדי להוכיח את "הגבריות" שלהם. לכל אחד מהיחידים בקבוצה קשה מאוד לקום ולומר - "זה מוגזם! זה חייב להיפסק!" - משום שצעד כזה יסרס אותו בתחרות המתנהלת בתוך הקבוצה.
בעוד בני הנוער שלנו נמצאים בסבך של חוסר ביטחון, בלבול ותחרותיות קשה, אנחנו כהורים וכחברה נותרנו ברקע השמרני, שנמנע מלדבר על מין, ואף גרוע מכך - איננו יודעים איך לדבר איתם על נושאים דוגמת מין ומיניות. אנחנו, דור ההורים, מגיעים מתרבות שמרנית-אורתודוקסית שבה החינוך המיני נעשה ללא מילים, ברמזים, ומתוך הנחה שאם נתנו מספיק מעצמנו כהורים, העניין יסתדר מעצמו וילדינו יתפתחו באופן נורמלי. הורים רבים אומרים: "בשביל מה צריך לדבר איתם, הרי הם חשופים לתכנים מיניים כל הזמן ובכל מקום". הבעיה היא, שלמרות החשיפה של בני הנוער לתכנים הללו - אין מי שיתווך ויעבד עבורם את המידע.
כך לדוגמה, נוצר מצב שהמושגים והתפיסה שלהם לגבי נושא המין, המיניות והזהות המגדרית מעוצבת על ידי סרטי פורנו למיניהם, בהעדר סביבה מבוגרת שתעזור להם לתרגם ולהבין את הדברים. לאחרונה היינו כולנו עדים לפרשת אייל גולן שכיכבה בכותרות, אבל כמה מאתנו באמת ישבו עם המתבגרים שלהם וביררו איך הם מרגשים ורואים את הפרשה, ומה דעתם בעניין? הורים רבים נמנעים מלדבר על כך כי זה מביך אותם, בעוד בני הנוער מוקפים ונחשפים בכל מקום למידע רב - בעיתונות, באינטרנט ובפייסבוק. אנחנו השארנו אותם לבד במערכה, ונראה כי הגיעה השעה שנחזור ונתמודד איתם ועבורם.
ד"ר עומר לנס הוא מומחה לעבודה סוציאלית ומרצה בכיר בבית הספר ללימודים מתקדמים במכללת סמינר הקיבוצים
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il