כביש 6, אמא אחת, ארבעה ילדים, ואלטרנטור א?ין. חול המועד סוכות, ספטמבר שכולו חג, ועוד חג, ועוד ארוחה, וממש לא די. באופן ספונטני, בלי לתכנן מבעוד מועד, החלטתי לארוז את ארבעת הילדים ולהצפין לאיילת ולגיורא במושב כנף, בדרום רמת הגולן. כבר יותר משנתיים אני מבטיחה להגיע, והפעם החלטתי: הבוקר, בשעה עשר אפס אפס אנחנו בחוץ.
בדיוק בשלוש אחר הצהריים יצאנו, כיאה לאם המנהלת את הזמן באופן המיטבי ביותר שרק ניתן. ארבעה ילדים, הגדול אוטיסט, הקטנה לא סיימה עדיין את תקופת ה"טרבל טו" למרות שהיא כבר בת ארבע, אמא אחת והמוני מזוודות - כי גם העניין הזה, מתברר, אבוד. לעולם לא אדע לארוז באופן יעיל, וחוץ מזה, "את לא צריכה לסחוב את המזוודות על הגב שלך, אז תיקחי מה שאת צריכה. עדיף שיהיה מאשר שיחסר", דברי אמי התמיד צודקת וצרובת זיכרון ה"אין" של ילדותה.
"אז נוסעים לכנרת, נכון?" שואלת הקטנה, ונרדמת עוד טרם הספיק הווייז לחשב את מסלול הנסיעה שלנו. וככה, כשדיסק אייטיז משובח מתנגן לנו באוטו, פלייליסט מושלם לביקור המתוכנן בלונה גל, אני יוצאת לדרך. כבר בעלייה לכביש 6, במחלף בן שמן, אני מבינה שמשהו לא מי יודע מה קורה עם דוושת הגז שלי. מרגישה את הפז'ו החבוטה שלי בקריסת מערכות. המזגן הולך ונחלש ומפסיק לעבוד, נורות המצבר נדלקות, נורות כריות האוויר מהבהבות, וגם להקת קווין נד?מ?ה כשהיא שרה "Don't Stop Me Now", בדיוק כשהשמש עומדת באמצע השמיים.
הקטנות שישובות מאחורה נרדמו, הגדול שלצידי לא מבין מה קורה ושולח יד ללא הרף לכפתור המזגן, והמתבגר האחראי מודיע לי שאת תיק האוכל והשתייה המוקפד שהכנתי מבעוד מועד שכחנו בבית על השולחן במטבח ("מה את רוצה ממני? חשבתי שאת לקחת אותו בסוף").
מוקד חירום כביש 6, אני מסננת לעצמי. איפה לעזאזל השילוט המהבהב שלהם, עם המספר של המוקד, שראיתי עד עכשיו כל כמה מטרים? אני לא רואה אותו דווקא כשאני בעצמי הופכת להיות מקרה חירום? נזכרתי במספר. אסף מחדר הבקרה עונה די מהר. "תקשיב", אני מודיעה לו בקול סמכותי, מזכירה לעצמי שאני לא מאבדת עשתונות בעיתות מצוקה, "האוטו שלי הולך לקרוס. אני פה לבד עם ארבעה ילדים, אחד מהם עם צרכים מיוחדים. אני מבקשת שתעמיד את רכב הסיור שלכם בהיכון, וגם אין לי טיפת מי שתייה באוטו".
אסף יותר מבסדר. שואל אותי איפה בדיוק אני ממוקמת (חלפתי כרגע על פני מחלף נחשונים, בכיוון צפון), ויודע להגיד לי מה שאני מסרבת להפנים: "בתוך כמה מטרים את תיעצרי לחלוטין, זה נראה כמו רצועה שנקרעה או אלטרנטור שהלך. ברגע שהרכב ייעצר - תתקשרי, אני כבר מודיע עליכם לסיור". יש תמורה לאגרה, בחיי.
בדיוק במחלף קסם, בנקודה שבה נתיב המחלף מתחבר לכביש והופך אותו קצרות לתלת נתיבי, אני נעצרת. במסלול האמצעי. אני, ארבעת ילדיי, והאלטרנטור המקולל שהחליט להתפוגג בטיימינג מושלם. לרצועת הטיימינג שלום, תודה ששאלתם.
"אני רואה אותך במצלמות שלנו", עונה לי מייד אסף מחדר הבקרה. "את בדיוק באמצע הכביש, וזה מאוד מסוכן. תנטשי מייד את הרכב! אני מבקש עכשיו לנטוש את הרכב! אני שולח את הסייר אליכם. עם מים. לא בטוח שיהיו קרים, אבל יהיו מים".
יש דקות כאלה בחיים שנמשכות כמו נצח. כאלה בדיוק היו הדקות שהייתי בתוך הרכב העומד עם ארבעת ילדיי, שתיים קטנות ישנות וסמוקות מזיעה, אחד מתבגר שממשיך להתווכח איתי על תיק השתייה והאוכל, והגדול, שגם בגיל 17 לא מודע לסכנות הכביש.
בסך הכל ביקשתי חופשה צנועה אצל גיורא ואיילת. אנחנו תקועים באמצע הכביש, ומכוניות שמגיעות מכאן ומכאן במהירות של לפחות 110 קמ"ש מטלטלות את הרכב משל היו רוח סערה. פחד אלוהים. ואני רק שומעת שוב ושוב את אסף ממוקד החירום מורה לי בקול תקיף: "לנטוש את הרכב עכשיו!"
למה דווקא עכשיו?
המתבגר מתעשת ומבין שהוא אמור לעזור לי עם הקטנות שמתעוררות ולא מבינות מי נגד מי ולמה, בזמן שאני מחזיקה בחוזקה את הגדול, כמעט נועצת את ציפורניי בכפות ידיו כדי לאחוז אותו, הוא בקלות יכול לברוח לי לכל עבר.
"תקשיבו לאמא ותהיו איתי. אנחנו חייבים לחצות את הכביש ומהר!" אני פוקדת עליהם בזמן שמכוניות עדיין חולפות במהירות מצדדינו. אנחנו ממתינים לרגע שבו הכביש מתרוקן וחוצים אותו בריצה. מגיעים לשול הכביש, ויורדים במדרון הסלעי והחולי, מתרחקים כמה שניתן מהמכוניות החולפות. וחם כל כך. ואין לי טיפת מים.
לפחות סוללת הטלפון שלי מלאה ומאפשרת לי לעשות שיחות טלפון, בעודי זרוקה עם ילדיי בשדה הקוצים במדרון הכביש. אני מתקשרת לסוכן הביטוח (כי אין לי מושג מי בדיוק מעניק לי שירותי גרר ולמה אני צריכה לשלם גם על הכניסה שלהם לכביש 6), לאבי המוסכניק (כי אני צריכה את הכתובת המדויקת שלו, לשם יגררו לי את הרכב) ולאיילת ("זה כבר לא יקרה, אהובה, לא נגיע היום לכנף").
רכב הסיור של כביש 6 מגיע עם ג'ריקן קלקר, שמתכתב נפלא עם אווירת שנות השמונים שכבר היתה ברכב כשהיינו משפחה שמחה בדרכה לחופשה מבטיחה. המים הניגרים מהקלקר מעופשים וחמימים, אבל זה לא הזמן לטענות. שהילדים ישתו משהו, לא משנה מה.
"אני פשוט רוצה להגיע לתחנת הדלק הקרובה", אני מסבירה לסייר. שם יהיה מזגן, ויהיו מים קרים, ויהיה לי קפה, ואני אוכל להמשיך לפתור את הכאוס הלא נורמלי הזה שנקלעתי אליו. "וואו, אתם חמישה, ועוד יש לכם מזוודות, לא נראה לי שאוכל לקחת את כולכם", אומר לי ברצינות הסייר הצעיר של כביש 6 ומקבל ממני את מבט ה"אתה לא באמת רוצה להתעסק איתי עכשיו, חבל עליך, אתה נראה בחור נחמד".
"לא, אתה תיקח גם תיקח את כולנו לתחנת הדלק, מה נראה לך בדיוק שאני יכולה לעשות? להשאיר פה ילד אחד?"
הוא לא הספיק למצמץ וכבר כולנו ומזוודותינו היינו בתוך הרכב. הפז'ו נזנחה מאחור ותמתין עד שיגיע רכב החילוץ ויוביל אותה אחר כבוד לידיו הנאמנות של אבי המוסכניק. תחנת הדלק שאחרי מחלף ניצני עוז היתה הסימן לתחילתו של סיום אירוע. הגענו, הצטננו במזגן, שתינו. חצי שעה הוקדשה לשחזור של "מה זה בדיוק היה צריך להביע, ולמה דווקא עכשיו?" ואחר כך, שוב, המוני טלפונים מודאגים.
עכשיו צריך לחזור הביתה, לבית דגן. יידרש טנדר כדי להושיע אותנו, או שתי מכוניות. לא בא לי להטריד את החברים הטובים שלי, גם ככה כל אחד מהם בחופשה כזו או אחרת במקום כזה או אחר בארץ כזו או אחרת. ואני גם יכולה לבד, כי ככה חונכתי. אז התקשרתי לאלברט, נהג שאני נעזרת בשירותיו מדי פעם כשאני זקוקה להסעה של כל המשפחה הגדולה שלי. יש לו מיניבוס גדול וממוזג. "אני כבר יוצא אלייך", מרגיע אותי אלברט.
רגע, כמה זה יעלה לי, אני שואלת.
"1,200 שקל".
השתיקה הרועמת שלי למשמע המחיר מביאה אותו לנמק: "תראי, חמודה, אני יוצא אליכם עכשיו מאזור ראשון לציון. זה דלק, זה זמן, זה בלאי של האוטו".
ה"בלאי של האוטו" שבר אותי סופית. אני אוותר, תודה.
עוד טלפון אחד לאבי המוסכניק. תמיד יש לו רעיונות טובים. "חכי כמה דקות, אני פותר לך את זה", הוא אומר, ואם אבי אומר שהוא פותר, הוא יפתור. אני אפרגן לעצמי עוד קפה אחד. מסביב כולם מחויכים ורגועים, אווירת חופש ונסיעות של ממש. גם אני הייתי במוד כזה עד לא מזמן.
הנייד מצלצל. אני עונה למספר לא מזוהה. "שלום. חגית? מדבר מאיר מאגודת 'ידידים', קיבלתי את הטלפון שלך מאבי המוסכניק. כמה אתם בדיוק ולאן אתם צריכים להגיע?"
"אנחנו חמישה, ועוד הרבה מזוודות, אבל רגע, מאיר, כמה זה יעלה לי?"
"זה לא יעלה לך, חגית. זאת העזרה שאנחנו מציעים לאנשים. יש לך איך לחזור הביתה כרגע?"
"לא כל כך".
"אז אני יוצא עכשיו ממודיעין עילית. תבקשי מהילדים עוד קצת סבלנות, אני בדרך".
פרנסה? מהקיוסק, ברוך השם
כשהמכונית של מאיר וינר, חרדי בן 33 ממודיעין עילית, נעצרת לידנו בחניה של תחנת הדלק במחלף ניצני עוז, אני בטוחה שאני יודעת איך נראה המשיח ומבינה שהחמור הלבן שלו הוא בעצם שברולט אפלנדר שחורה שנראית כמו חללית רחבת ידיים, מאובזרת להפליא בכל ציוד ההצלה והסיוע שרק אפשר לתאר. "באתי לקחת אתכם הביתה", הוא אומר בחיוך רחב.
בדרך הביתה וינר מספר לי על הארגון, ועל הפרנסה הטובה שיש לו, ברוך השם, מהקיוסק שלו, וגם על אביו, שהיה בסתר ליבו מעדיף שילמד תורה כמו שאר אחיו, אבל באמת גאה בו מאוד, מבין שדרך ארץ קודמת לתורה, ומי שנתקע בדרך ואין מושיע, צריך להושיט לו יד.
כשאנחנו מגיעים, ואני מציעה לו מים בכוס חד?פעמית, אני מרגישה חייבת לשלם לפחות על הדלק. נו, לפחות על הדלק, אני מפצירה בו, זו לא אני, זו אמא שלי, ככה גדלתי. "את רצינית?" עונה וינר, כמעט נעלב. "ממש ממש לא. מה פתאום? זה אומר שלא באמת הבנת מי אנחנו. אנחנו י?די?דים. זה מה שאנחנו עושים להנאתנו. את היית במצוקה, לא? כולכם בריאים ושלמים, תודה לאל, אבל לא היה לך איך לחזור הביתה עם כל הילדים והמזוודות, אלא אם היית משלמת 1,200 שקל. אז בדיוק בשביל זה אנחנו פה, וזו המצווה שלנו, וזה הכיף שלנו".
וינר מתנדב גם במד"א ובמשטרה. זו דרכו לעשות חסד. חמשת אחיו לומדים תורה בכולל, "אבל לא כל אחד נולד כדי ללמוד תורה, אני מעדיף לעזור לאנשים". בקיץ הלוהט של 2006, שהביא עימו את מלחמת לבנון השנייה, היו ברשותו שני מכשירי מירס, האחד של מד"א והשני של המשטרה - והם אלה שסיפקו בקשר את כל תרחישי המלחמה לקהילה החרדית שעימה הוא נמנה, שהיתה מנותקת מאמצעי התקשורת המקובלים. דרך הקריאות במירס התקבצה לה קבוצה שהעבירה מידע ועידכנה בהתרחשויות. וינר שימש "חדר חדשות" ללקוחותיו ולשכניו.
באחד הלילות התקשר אליו מכר וסיפר שהוא תקוע עם רכב שהתחמם בכביש 443, שסבל אז מיידויי אבנים בלתי פוסקים לעבר מכוניות ישראליות. וינר שאל במכשיר הקשר שלו מי נמצא באזור ויכול לעזור עם מים לרדיאטור. בתוך דקות אחדות נחלץ לעזרתו של הנהג המקורקע אדם שהיה בדרכו באותו כביש, ואף הצטייד במיוחד עבורו במים בתחנת דלק סמוכה.
"כמה ימים אחר כך התקשר אלי מכר מבני ברק. היה לו פנצ'ר בגלגל, והוא רצה להחליף אותו, אבל לא היה לו ג'ק. הוצאתי בקשה לעזרה במירס, ובתוך דקות הגיעו אליו מישהו עם ג'ק".
בבוקר שלמחרת הבין וינר שאם אפשר לעזור ככה, די בקלות, לאנשים שתקועים בכביש - למה לא לעשות את זה בגדול ובמאורגן? הוא שמע בעבר על ארגון "חברים" שקיים בברוקלין ועוזר אפילו למשטרת ניו יורק כשהם נתקעים עם המכוניות שלהם. אז אם זה אפשרי בניו יורק - למה לא בישראל?
וינר דיווח בקשר שהחליט להקים ארגון שיעסוק בהגשת עזרה ראשונה בכבישים. עזרה שהיא קריטית, אבל אינה רפואית ואינה עוסקת בהצלת חיים. אשתו, גולדי, העניקה לארגון את השם: "ידידים - חברים כל ישראל", ובקיצור: ידידים, בהטעמה מלעילית, האופיינית לשפה היידית שמדברים בבית המשפחה.
בתום שנה מהרגע שמאיר הכריז על פתיחת הארגון, כבר הצטרפו אליו 250 מתנדבים, ממטולה ועד אילת. הוא קיבל פניות מחרדים ומחילונים ששמעו על הארגון מפה לאוזן והבינו שכך יוכלו להושיט יד ולעזור בלי ללמוד בקורסי הכשרה ארוכים. חשוב לוינר להבהיר שלא צריך להיות מומחה גדול כדי להצטרף ל"ידידים" - "צריך רק רצון אמיתי לסייע".
היום כבר רשומים בארגון כ?850 מתנדבים ומתנדבות מכל רחבי הארץ, בהם גם אחד מיתולוגי, שאין לו אוטו אבל כשצריך כב??לים הוא מגיע ליעד באופניים ואז עוצר מכונית נוספת ומבקש בנימוס. כל מתנדב מאחסן בתא המטען של מכוניתו ציוד הכולל כב??לים, ספריי לפנצ'רים, ג'ק, ואצל ראשי הצוותים - גם קומפרסורים, מצברים ניידים וגנרטורים גדולים למקרה הצורך. כל הציוד הזה נקנה מכספו הפרטי של וינר. "ידידים" הוא פרויקט חייו, והוא מתמסר לו בלי להתחשבן, באופן כמעט לא מתקבל על הדעת. עד שפוגשים בו, בעיניים הטובות ובחיוך המרגיע שמסתתר מאחורי הזקן הסבוך, ומבינים שהעניין בנפשו.
אני, הוא והמירסים
אשתו של וינר ואם חמשת ילדיו, גולדי, בת 32, מודאגת כשששת המירסים, המונחים על השידה בחדר השינה שלהם, דוממים. היא כבר רגילה למוסיקה המיוחדת הבוקעת מתוך מכשירי הקשר, מוסיקה שכוללת מילים של שיר ערש כמו "אירוע", "כב??לים", "ג'ק", והפזמון החוזר "מי יכול לסייע?" גם ילדיהם יודעים להבחין בין קריאה שהיא באזור הקרוב אליהם, ואבא ייצא אליה ללא היסוס, לבין קריאה מרוחקת, שמתנדב אחר ייקח על אחריותו.
גם ברכב שלה יש את כל הציוד הנדרש לכל קריאה שלא תבוא, וכן, היא גם יודעת להחליף גלגל אם יש צורך. הם התחתנו בגיל מאוד צעיר, והיא מספרת ש"ממש לא היה לי אותו לב כמו שיש לי היום. מאיר הפך אותי לבן אדם טוב יותר, ולימד אותי - או שנותנים הכל, או שלא נותנים כלום". היא כבר רגילה שאם התותחים רועמים בצפון או בדרום, הסלון שלה יתמלא במשפחות שבעלה יזמין.
"זה בנשמה של מאיר, העזרה לאנשים. אם אנחנו נוסעים לשבת מחוץ לבית, אנחנו יוצאים במיוחד שעתיים לפני, כדי לעזור לאנשים שחלילה יזדקקו לעזרתנו. אם אני נוסעת עם מאיר לחופשה, אני יודעת שברגע שהמירס מדבר, אני שותקת. זה החוק. ככה התרגלתי, זה כבר חלק מהחיים שלנו. אנחנו אף פעם לא לבד. זה אני, הוא והמירסים".
בעבר נאלצו למכור את הדירה שהיתה ברשותם, כי מאיר נקלע לחובות בגלל הכמות העצומה של הציוד שקנה בעצמו, מכספו שלו. "יכולתי להתעקש לא למכור את הבית", אומרת גולדי, "אבל אז היה לי בעל עצבני ומתוסכל עם ארגון שהוא חלם עליו ושירד לטמיון. ויכולתי לסמוך עליו, כמו שאני תמיד סומכת. אז מכרנו, וחיינו כמה שנים בשכירות, והיום, ברוך השם, יש לנו דירה משלנו".
גם ג'וק זה קריאת מצוקה
אלפי קריאות לעזרה, שמגיעות אל אגודת "ידידים" למוקד שזמין 24 שעות ביממה, כבר סייעו להמוני אנשים. מתנדבי "ידידים" תיקנו פנצ'רים, העירו מצברים רדומים עם כבלים, הניעו מכוניות שנתקעו בגלל חוסר בדלק, או בשמן, או במים, ואף מנעו חילול שבת מאנשים שנתקעו בצידי הדרך חצי שעה לפני כניסתה. בשבתות ובחגים המוקד נענה רק למקרי חירום שחיי אדם תלויים בהם. אם תתקבל קריאה על תינוק או פעוט שננעלו ברכב, או חולה אלצהיימר שנעדר, ייצאו המתנדבים ללא כל היסוס - יש להם היתר מיוחד מרב הארגון לעשות זאת בשבת לשם הצלת נפשות. ומאיר רגיל לנסוע דווקא כשההלכה אוסרת. רגיל לנסוע בשבת, ביום כיפור, בחגים. יש לו ברכב הגדול שלו צ'קלקה אדומה, מאירה ואטרקטיבית שהוא תולה על הגג כשצריך, ואז כולם מבינים. אם המירס קורא לו בדחיפות - הוא הולך.
במהלך השנים ומתוך צורכי השטח, התרחבה פעילות הארגון גם לפתיחת מכוניות שננעלו בטעות והותירו ברכב תינוק או פעוט, לפריצת בתים שדלתותיהם ננעלו על יושביהם, לאיתור נעדרים בשיתוף עם המשטרה והצבא, ואפילו למשיית צמיד זהב מבור ניקוז. "הייתי חייב להכניס עניין למתנדבים שלנו", מודה וינר. "למתנדבים של מד"א ואיחוד הצלה יש אקשן, ואצלנו, עם יד על הלב הטוב של כולנו, כמה כבר אפשר להתרגש מעוד פנצ'ר?"
וינר רשם את מתנדביו לקורס כיבוי אש, כדי שיוכלו לעזור גם במקרים שמכבי האש אמורים לעזור, וגם העביר אותם קורס לתיקון מעליות תקועות. שיהיה. לכולם יש באמתחתם מפתח מעליות לשעת חירום. "זה לגמרי הפך להיות הקו החם לכל מי שיש לו בעיה שאינה רפואית, וזה בסדר גמור. לדוגמה, הורים שחזרו מחתונה בשתיים בלילה והילדים נעלו את הדלת עם הוו וישנו שנת ישרים. הגענו אליהם הביתה, ומתנדב שלנו השתלשל בחבל סנפלינג לדירה שלהם בקומה השלישית". כן, גם חבלי סנפלינג הם חלק מהציוד.
שיא השיאים, אומר וינר, היה גברת ממודיעין שראתה עכבר ולא ידעה את נפשה. "היא פשוט עלתה על שולחן והתקשרה אלינו, אז כמובן - הגענו לסייע. גם קריאות פחד מג'וקים הגיעו אלינו".
ליד וינר עובדים מנהל אגף המתנדבים הארצי, רפי בר?כץ, מנהל אגף הקשר, משה דהאן, ודובר העמותה, מוטי מייבסקי - לכולם עבודות נוספות לפרנסתם. כולם מעידים על סיפוק רב שיש במלאכת הושטת היד, שמגיעה ממקום טהור ולא מתוגמל בכסף.
"כן, אני הולך לישון עם אוזנייה", מודה דהאן, "אז כנראה אני סוג של משוגע". הוא גם זה שיידע תמיד איך לפתור כל בעיה טכנית שתתעורר עם מערכות הרכב מתוקף היותו נהג הסעות מקצועי, וזה שיפרוץ הכי מהר את המכוניות הנעולות. מגיע, פותח את הרכב ונעלם כמו פיית קסמים, משאיר אחריו פ?יות פעורים. אפילו נהנה מהעובדה שאנשים לא מספיקים להודות לו כפי שהיו רוצים.
כל הארבעה מסכימים פה אחד שהמקרים הכי מרגשים היו של תינוקות שננעלו ברכב, והם הצליחו בקלות לחלץ אותם. והיו גם מקרים, כמה לא מפתיע, של אנשים שניצלו את טוב ליבם - ביקשו דלק למרות שהיו מאוד קרובים לתחנת דלק, או ביקשו להחליף גלגל אפילו שיכלו לעשות זאת בעצמם. הגדילו לעשות גנבי רכב, שהזמינו את "ידידים" כדי לקבל כב??לים למצבר גמור במכונית שממש חשקו בה.
איך הבנתם שהם גנבים?
"מזלנו שהמתנדב שלנו היה מספיק ערני וחשדן", אומר וינר. "היום אנחנו מצליבים את מספר תעודת הזהות של המתקשר עם רישיון הרכב ומספר הרכב, ודברים כאלה כבר לא קורים. הנסיבות הביאו אותנו להיות מדוקדקים באיתור הרכבים והאנשים שעומדים מאחורי הקריאות".
עיקר ההיערכות שלהם היא בחופשים, כשאנשים יוצאים לטייל, או אחרי החגים, כשהרכבים עמדו שלושה ימים טובים בחניה והמצבר התרוקן. בהילולת הר מירון, שבמהלכה לאנשים אין מושג היכן החנו את הרכב, מקימה העמותה חמ"ל מיוחד באזור, שנכון לסייע לכל קריאה. גם בהלוויה של הרב עובדיה יוסף היו מתנדבי "ידידים" פזורים מכל עבר כדי לעזור, לספק שתייה, לכוון ולתמוך.
הארגון מוציא בכל חודש עיתון הנקרא "ידידיעון", שבו מתוארים אירועי החודש. "לשכת הנשיא ביקשה עזרה עם רכב שרד שנתקע", לדוגמה. שם אף נבחר מתנדב החודש. קודקודי הארגון מארגנים אירועי גיבוש והעצמה מחסויות שונות שהם מקבלים לעיתים, וגם נשות המתנדבים כבר תוגמלו בערב הוקרה ובערכות פינוק, כי הן באמת הכוח שלא מפריע להניע את כל האופרציה שמקבלת משנה תוקף בלילות הארוכים.
יוסי ליברמן (33), ראש צוות ירושלים, הוא חילוני גמור. הוא גרוש ועובד כמאבטח במועדונים. פעם בשבוע הוא משמש מוקדן, ונחשב למתנדב מצטיין. "ההתנדבות ב'ידידים' מעניקה לי שלוות נפש, נותנת לי משמעות לחיים. פעם בשבוע אני באדרנלין מטורף. אין כמו חיבוק מאמא שפתחת לה כרגע את הרכב הנעול והוצאת את התינוקת שלה. פשוט אין. או חתן וכלה שנתקעו עם הרכב שלהם בלילה אחרי החתונה ורק רוצים כבר לחזור הביתה. או אוטובוס תקוע על כביש ירושלים, מלא בנוסעים, וצריך עכשיו להסיע את כל הנוסעים לנקודה מסוימת. מי יעשה את זה בשעת לילה אם לא אנחנו? אז אנחנו באים בכמה מכוניות ומחלצים את כולם".
חול המועד, סוכות 2013. חופשה אצל איילת וגיורא כבר לא היתה, וגם אלברט הנהג כבר לא ממש חבר שלי. אבל היי, יש לי אלטרנטור משופץ, ורכשתי לעצמי 850 ידידים חדשים, והעובדה שהם שמורים אצלי בנייד מרגיעה אותי מאז. פשוט מרגיעה.
מוקד ארצי (24 שעות ביממה): 057-3131310
למעוניינים להתנדב: 057-3199357