יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, הודיע הבוקר (שלישי) על כוונתו לפרוש מתפקידו בחודש פברואר הקרוב, בתום שמונה שנים בראש הגוף המייצג של העובדים. אם ננטרל את האפשרות של מצב בריאות לקוי או נסיבות אישיות קיצוניות אחרות, העיתוי של הודעת הפרישה של עיני די תמוה מצד אחד, וגם לא תמוה במידה רבה.
מצד אחד, עיני החליט לפרוש כשנה וחצי בלבד לאחר שנבחר לקדנציה נוספת ושבועיים לאחר הבחירות המקומיות. אפילו את הפריימריז במפלגת העבודה, שייערכו בסוף החודש, הוא מפספס בחודשיים. עיני ודאי היה מעדיף שהאופציה להתמודד בפריימריז הייתה "על השולחן" - ולו רק כדי לגרום ליו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ' קצת פרפרים בבטן, גם אם הוא לא היה מתכוון בסופו של דבר לרוץ.
על פניו, המהלך של עיני נראה לא הגיוני בעליל. אבל, יש היגיון מסוים בצעדו, ואלה שמכירים את השתלשלות האירועים בשנים האחרונות ממש לא מרימים גבה. אחרי שמונה שנים בתפקיד, כשאין לך כבר את הגב ההיסטורי של מפא"י השלטונית וגם של המערך, שהעניקו חיים די קלים ליו"רים מיתולוגים כמו ירוחם משל ואפילו ישראל קיסר, העימותים מול נתניהו כשר אוצר וכראש ממשלה לא עשו לעיני טוב.
נכון שביבי "נתן כבוד" לעיני כי הוא היה צריך אותו, ועיני ישב על השאלטר, אבל כיסא יו"ר ההסתדרות כבר מזמן לא נחשב לכיסא החזק במדינה כמו שהיה פעם. אט אט, מאז הקמת ממשלת ביבי-ברק, החלה השחיקה במעמדו של עיני, שהלכה וגברה כשמפלגת העבודה פרשה מהממשלה, ונמשכה כשברק הקים את סיעת "עצמאות", אז היה כבר ברור לעיני שהגב הרחב של המפלגה כבר לא לרשותו.
גם הצלחת המחאה החברתית בקיץ 2011, שעיני לא כל כך נטל בה חלק, די פגעה בתדמיתו, אבל דומה ששרשרת הפגיעות במעמד הביניים ובמיוחד כניסת יאיר לפיד למשרד האוצר, היו הקש ששבר את גב הגמל. כך, באיטיות אבל בעקביות, החלה הצטברות של משקעים ותחושות לא טובות שהובילו אולי למסקנה: מה אני צריך את זה קיבינימט?
לאן פניו של עיני עכשיו?
לכנסת ולתפקיד ציבורי בכיר אחר עיני לא יוכל להגיע בגלל העיתוי. מה שנותר הוא השוק הפרטי. עיני הוא יועץ מס בהכשרתו וקשה להניח שהוא יפתח משרד ייעוץ מס. האפשרות הסבירה יותר היא להשתלב באחד הקונצרנים הגדולים במשק - אולי אי.די.בי. אם נוחי דנקנר יצליח להשתלט מחדש על הקונצרן הענק ועתיר הנכסים.
מי שצפוי להחליף את עיני הוא אבי ניסנקורן, יו"ר האיגוד המקצועי שיושב על כיסא המשמש מקפצה היסטורית לתפקיד המזכ"ל. ניסנקורן, או כל מי שיירש את עיני, ייאלץ לעבוד קשה כדי לבצע שתי משימות מרכזיות: האחת - לצאת בנזקים מינימליים משרשרת הרפורמות שמחכות מעבר לפינה. די אם נזכיר את הרכבת, את חברת החשמל ואת הנמלים, שלושה מעוזים אדירים של ההסתדרות, שייאלצו לספוג על בשרם את החיתוך בבשר החי של הרפורמות, מה שההסתדרות כמובן לא תאהב.
המשימה השנייה, ואולי היותר קשה, היא לשקם את תדמית ההסתדרות ולצבור בחזרה את כוחה, בעיקר במעגלים הרחוקים מעט, כלומר במשרד האוצר ובלשכת ראש הממשלה. גם בקרב העובדים, שלא מעטים מהם פוזלים לכיוונה של הסתדרות העובדים הלאומית, יצטרך היו"ר הבא לשקם את התדמית.
בשנים האחרונות, מושגים כמו "עסקת חבילה" או "13 הוועדים הגדולים" ו"הסכמות עם האוצר", די עברו מהעולם. אם בעבר ההסתדרות הייתה מרכיב חיוני מאין כמוהו לכלכלה הישראלית והעניקה חמצן לממשלה בדמות שקט תעשייתי, היום יש שחיקה נוראית במעמד העובדים שהובילה בין השאר למחאת קיץ 2011. המבחן האמיתי של ניסנקורן יהיה לנסות ולהביא חזרה לרחוב ארלוזורוב בתל אביב את מוקדי הכוח שאבדו.
עופר עיני הודיע על פרישה: "לא יכול לתת 100%"