ילדה אהובה שלי,
1. נולדת בבית החולים איכילוב ביום קיץ לוהט. אבא ואני ראינו בטלוויזיה בחדר הלידה איך נבחרת ישראל מפסידה לנבחרת אירופית זניחה, ושעה אחר כך הגחת לאוויר העולם. הבעת את דעתך על העניין והיא לא הייתה חיובית. בכית עם ברקסים, היה לך סנטר קטן כמו של סבא והמון שיער כהה על הכתפיים, כמו החבר הכי טוב שלך היום, מר דובי-דובי. אחרי שהאחות קיפלה אותך אל חדר היילודים, אבא קרס על הכורסא. בכל זאת, להחזיק את היד 40 דקות ליולדת זה לא הולך ברגל.
אחר כך הוא הלך, ואני הוכנסתי לבד לחדר עם שתי אמהות טריות שילדו ערב קודם. כשהתברר לי שהן נמצאות שם עם ילדיהן ("ביות מלא", כמו שקוראים לזה מביני עניין) וכששמעתי את השיחות המתקתקות בינן לבין מי שהגיח לאוויר העולם כמה שעות קודם, הרגשתי שאני חוטפת שוב צירים. פתאום רינת מהטירונות, שמדי לילה עשתה תחרות עם חבר שלה בטלפון מי אוהב אחד את השני יותר, נראתה לי כמו ברירת מחדל לא כל כך גרועה.
כדי לא להוסיף דאגות, חזרתי ואמרתי לעצמי דבר אחד: בשום פנים ואופן, הילה, מעכשיו ולשבוע הקרוב - אל תסתכלי על הבטן שלך.
מה שגברים שומעים בלילה
2. זה מפתיע, אני מודה, אבל השבוע הראשון לחייך, אחרי החזרה מבית החולים, היה מהנה למדי. אבא לקח חופש, חלקנו את הטיפול בך, ואת לא התרוצצת בבית וסגרת מגירות על האצבעות שלך כמו שאת עושה היום. אמנם מדי אחר הצהריים התחיל קונצרט בכי בגלל הגזים, אבל זה לא היה משהו ש-1,000 קפיצות בשנייה על כדור פיזיו במשך חצי שעה לא יכולות לפתור.
בתקופה הזו זרעתי את הזרעים לתובנה שכדאי שתלמדי כבר עכשיו, ילדה. אין כזה דבר "גברים לא שומעים את התינוק שלהם בלילה". מי שיכול לישון עם נעליים בכיתת כוננות ולשמוע מרחוק אזעקה, יכול גם לשמוע בכי תינוק כמה מטרים ממנו. זה לא מה אתה יכול לשמוע, זה מה שאתה מרגיש שאתה חייב לשמוע.
כשאבא חזר לעבודה התחיל סיוט ושמו חופשת לידה. את היית בסדר גמור, אבל אינספור החלפות החיתולים, כאבי הגב מהאפידורל ומהנדנודים, והפיטורים מ"מעריב" באמצע ה"חופשה" פחות באו לי טוב. אבל גם זה עבר. בזמן שחלף מאז - את גדלת, אני חזרתי לעבודה ולשפיות, ורק בגלל שאני חרדה באופן מבהיל מעין הרע אני לא מספרת כמה מקסימה נהיית. אפילו השיער בכתפיים נשר.
3. אגלה לך סוד, ילדה. כשהדוקטור גילה לנו שזו בת, לא השתוללתי משמחה. לא רק בגלל שחששתי מהרגע שאצטרך לעשות לך קוקיות, אלא כי אני מכירה את העולם הזה, שאליו נולדת, וקצת דאגתי לך בו. אם את אישה בעולם הזה אז יש לך סיכוי נמוך יותר למצות את כל שאיפותייך, להשתכר שכר ראוי ולהגיע לתפקידים הרמים ביותר ולא בגלל העדר כישורים, אלא הרבה בגלל הבניות וציפיות חברתיות. את רואה בעצמך אילו משחקי ילדים מיועדים לבנות (עגלה ובובה, ומתקן מיניאטורי לקבלת אורחים) ואילו לבנים (ובכן, משחקים כיפיים). אפילו לבוב הבנאי ולסמי הכבאי המצוירים יש מזכירות בלונדיניות.
4. אנשים, כלומר בעיקר נשים, אולי יתהו איך אימא כותבת תלונות הומוריסטיות על יום הלידה של בתה, במקום להשתפך כיצד היה זה היום המאושר בחייה. ואיך היא מברברת פמיניזם לפעוטה בת שנה במקום לרוץ לקנות לה נעלי סירה ורודות. אולי הם צודקים. אולי תצאי מחוספסת כמוני. אבל אולי, כך אני מקווה, תצאי גם ילדה, נערה ואחר כך אישה עצמאית, בעלת דעה, שסופגת עניין וסיפוק מלימודים ועבודה, ושגאה באימא שלה, גם אם היא לא תמיד לידה. אולי גם אעשה לפעמים טעויות איתך, חמודה, כמו כל הורה. אבל אני יודעת היום שמבלי להתכוון עשיתי לפחות מהלך אחד מבריק עבורך: האבא שבחרתי לך.
5. לפני סיום, ילדה שלי, רק בקשה: לא אכפת לי שתהיי חצופה. תהיי שובבה, תהיי מכורה לטלוויזיה. תלכי בצופים לשבט דן במקום לשבט צהלה. תהיי, רחמנא ליצלן, מדריכת שריון במקום מדריכת חי"ר. רק דבר אחד: אלוהים, פשוט תהיי בריאה. זה באמת כל מה שאימא מבקשת. מזל טוב, יובלי.
MadWoman - לכל הטורים של הילה קובו