בעקבות חשיפת בית המטבחיים של חברת תנובה בשבוע שעבר, הופתעו רבים בציבור לגלות עובדה שאמורה להיות ברורה לכל בר דעת: שחיטה היא כואבת. אך ההזדהות עם כאב הפרות המיועדות למאכל היא זניחה ביותר ביחס להזדהות הציבורית עם הכאב הנגרם עקב שחיטת הפרה הקדושה הגדולה מכולן: תקציב הביטחון.
צועקים. בוכים. מאיימים. הרמטכ"ל מזהיר בכנסת כי חסרים לצה"ל שמונה מיליארד שקלים, והוא ייאלץ לקצץ באימוני מילואימניקים, לצמצם קורסים והשתלמויות, להקפיא את הייצור של מערכות "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים". חרף העובדה שאני משתייך למחנה הציוני, ולמרות שבתור מילואימניק גאה, ביטחון מדינת ישראל קרוב ללבי - קשה לי להזיל דמעה יחד איתו. למה? אובדן שעות האימונים ומערכות ההגנה הוא אכן נזק איום ונורא, אך ניתן היה למנוע אותו - לו היו מעזים במערכת הביטחון לקצץ תחת זאת איפה שבאמת צריך: בכל אותם מיליארדים של "שומן" שמתחבאים בנבכי הצבא, ובהם לא מעזים לגעת.
כל פעם שאני משתתף בשירות מילואים פעיל, ועובר מהעולם האזרחי לתוך העולם הצבאי, אני מרגיש שהחיים שלי מדומים לנהיגה במכונית במהירות 120 קמ"ש, ופתאום מישהו מפעיל בכוח את בלמי החירום. כשפועלים על פי "שעון המילואים", הכול נעצר בפתאומיות טראומתית. לא פעם, אנחנו המילואימניקים מוצאים את עצמנו יושבים תחת עץ רענן ומחכים לפקודה. בטירונות, התרגלנו לשמוע "20 שניות, זוז". במילואים, לעומת זאת, התרגלנו לשמוע "שלוש שעות, אל תזוז". אלה שעות ששוות הרבה מאוד כסף בעולם האזרחי.
אבל זהו רק קצה-קצהו של הבזבוז. כל מי שמשרת בצה"ל ובמילואים רואה אותו בכל מקום: תקנים מיותרים של קצינים ונגדים, מילואימניקים שמוזמנים סתם לימי אימונים וברוב הזמן לא עושים כלום - שלא לדבר על כמויות האוכל שנזרקות לפחים צבאיים מידי יום. התחושה היא שהמערכת הצבאית היא פרה שמנה שבקושי זזה.
להציל את הפרה לפני שהשומן יהרוג אותה
תחושת הבטלנות מתחזקת בין השאר מעצם העובדה שרוב השירותים של עיר הבה"דים החדשה בנגב הופרטו. בבסיסים רבים הפריטו כבר את שירותי המטבח, ובבסיסי נשק העבירו את השמירה לחברות אבטחה פרטיות. הרעיון להתייעל באמצעות מהלכי הפרטה הוא טוב, אבל הוא יצליח רק אם ישלימו צעד זה באמצעות צמצום כוח האדם הצה"לי. אם מצד אחד נשכרו עובדי צה"ל אזרחים, ומצד השני לא הופחתו אורך שירות החובה, המילואים או הקבע - אז לא עשינו כלום.
כדאי להיזכר בדבריו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שנאמרו בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י ב-24 ביולי 1952: "אינפלציה של צבא קבע לא רק תעלה לנו ביוקר, לא תהיה רק הרס במובן כלכלי וכספי, אלא תהיה לדעתי גם הרס הצבא. אינפלציה כזו פירושה שניקח לצבא הקבע כל אדם אשר יימשך לשם אם יבטיחו לו שיכון, מעמד, או זכויות אחרות. אנשים אלה יהוו סכנה לביטחון ולמדינה".
ברוח דברים אלו, הייתי מציע לשר הביטחון ולשר האוצר: במקום להקפיא את ההצטיידות במערכות ההגנה או את אימוני גדודי המילואים, תקדמו כבר רפורמה של הפנסיה התקציבית במשרד הביטחון. עם כל הכבוד לקציני צה"ל, לא יכול להיות שאין קשר, כמו אצל רוב העובדים במשק, בין הפרשות הקצינים לקרן פנסיה לבין סכומי הפנסיה להם הם זכאים בפועל. איך ייתכן שקצין מפריש 2% בלבד משכרו, וכשהוא מסיים את תפקידו, הוא זכאי לתשלום פנסיה בשיעור של 100% ממשכורתו האחרונה? נוצר עקב כך נטל של עשרות מיליארדי שקלים על כתפי משלמי המסים.
ואם כבר בפנסיה עסקינן - אין גם הצדקה לכך שגיל הפרישה משירות הביטחון הוא 46, ובגיל זה קצינים ונגדים שמשתחררים זכאים לפנסיה חודשית ממוצעת של 16,600 שקלים. למה אנשים צעירים ובריאים זכאים לסכומים האלה? לרוב לא מדובר באנשים שיעבדו אחר כך במשרות אבטחה וניקיון (אלא אם כן הם משמשים מנהלים של חברות כאלה).
ואלה רק דוגמאות קטנות של עיוותים רבים שנוצרו בעקבות חוסר הנכונות לגעת בתקציב הביטחון. דווקא בגלל שצה"ל חשוב לי, אני אומר: בהחלט הגיע זמן לחתוך עמוק בתקציב הביטחון - רק צריך לוודא שהקיצוץ יהיה במקומות הנכונים. כשאין מספיק כסף, חותכים תכניות מיותרות, מפטרים עובדים מיותרים ומצמצמים תהליכים בירוקרטיים. אין כמו לחץ תקציבי כדי לגרום לראשי המערכת לקבל החלטות קשות, ולהתייעל.
צה"ל, שהתחיל ככור היתוך של החברה הישראלית, היוצר שוויון בין כל אזרח ללא הבדל מעמד חברתי-כלכלי, הפך מזמן למקור של חוסר צדק חברתי משווע. טיפול שורש בתקציב הביטחון יגרום בהכרח לכאב וסבל מסוימים, אבל אין מנוס. חייבים להבריא את הפרה הקדושה לפני שהיא תתמוטט מהשמנת יתר.
הכותב, עו"ד כלב מאיירס, הוא מייסד מכון ירושלים לצדק
לכל הטורים של כלב מאיירס בוואלה!