נושאים חמים

האם וייס וסוקניק הפקירו קורבנות בשטח?

מה מידת אחריותם של ה"ניצבים" בפרשת רוזן, שידעו על ההטרדות הקשות אך לא התלוננו? במצב הנוכחי אולי יהיה קשה למצוא אותם אחראים פלילית - אך מן הראוי לשנות זאת בחקיקה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

העיתונאי והמגיש עמנואל רוזן נהג, לאורך שנים, להטריד נשות תקשורת רבות - כך עולה מכלל הפרסומים עד כה בפרשה שאתמול (שני) הוחלט לפתוח בחקירה פלילית בעניינה. רוזן, לפי הפרסומים הנחקרים כעת, נהג לשלוח מסרונים אירוטיים בכמויות ולנסות לכפות עצמו על נשים, תוך ניצול מעמדו, פרסומו וכוח המשרה שבידו לשם השגת מבוקשו - בעודו מפזר הבטחות שונות כמו קידום הנשים בעבודה או העסקתן. אם יש אמת בטענת, הרי שאלו עבירות פליליות.

אחד מעמיתיו הבכירים של רוזן, גדי סוקניק, היה בין אלו שכבר העידו בפרשה. הוא סיפר בין היתר כיצד דיווחו לו עיתונאיות זוטרות על הטרדתן המינית כביכול, וכלשונו, "הן פנו אליי בעיניים בוכות וסיפרו לי מה עמנואל עשה להן". עוד הוסיף כי הוא מכיר אישית כמה מהעדויות, ולפחות במקרה אחד מדובר במקרה "חמור יותר מהטרדה מינית". עוד מסתבר כי גם אחרים ידעו על התלונות עוד "בזמן אמת", אולם ככל הנראה שתקו ולא עשו דבר.

עוד מתברר, לפי פרסומים שלא הוכחשו, כי רוזן פוטר כבר לפני כשלוש שנים מערוץ 2 בעקבות תלונה של עובדת זוטרה על הטרדות מצידו. מנהלי הערוץ, כך פורסם ולא הוכחש, פיטרו את רוזן בגלל "התנהגות בלתי הולמת", אבל הצניעו את עצם הפיטורים. ההחלטה, כך פורסם ולא הוכחש, לפטרו אחרי שנים בחברת החדשות, התקבלה לאחר שמנכ"ל החברה, אבי וייס, הקים ועדה לבדיקת הנושא בליווי היועץ המשפטי של החברה.

פרשת רוזן מעלה מחדש לדיון את התנהגותם של אותם ה"ניצבים" בפרשה, כגון וייס וסוקניק - אלו שקיבלו דיווחים על המתרחש ושתקו. האם אותו "ניצב", המקבל דיווח על המתרחש, לנקוט בצעדים כלשהם לטיפול במידע שהתגלגל לפתחו? האם צריך היה לדווח בזמן אמת לגורמים המוסמכים, ולו בניסיון למנוע פגיעה בנשים נוספות?

פגיעה בשורשי הסולידריות החברתית

מבחינה משפטית פורמלית, התשובה טמונה בסעיף 18 (ג) לחוק העונשין, הקובע כי מחדל ייחשב "בר-ענישה" כאשר מדובר ב"הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה". משמעות הדבר היא, שעל מנת להטיל אחריות פלילית על מחדל - צריך להימצא "דין", כלומר: חוק היוצר חובת עשייה, או חובה מכוח חוזה שנחתם.

אחת הדוגמאות לדין הקובע "חובה לעשות" הינו סעיף 1 לחוק המוכר בשם "לא תעמוד על דם רעך" משנת 1998. סעיף זה קובע כי חובה על אדם "להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". דוגמה נוספת לדין הקובע "חובה לעשות" הינו סעיף 262 לחוק העונשין, הקובע כי מי ש"ידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים".

במקרה הנוכחי, יהיה קשה להוכיח שאותם "ניצבים" אכן עמדו בתנאי הסף לאחריות פלילית בגין "מחדל בר ענישה", שכן אותן נשים לא היו נתונות בסכנה מיידית. לחלופין, יהיה זה גם קשה עד בלתי אפשרי להוכיח שה"ניצבים" היו מודעים לכך שרוזן "זמם" לפגוע בנשים נוספות. לפי מצב החקיקה הנוכחי, הם חומקים מעונש.

האם אנחנו צריכים לקבל מצב כזה? אם ברצוננו להיטיב להילחם בתופעת העלמת העין מעבירות כאלה, מן הראוי שבכנסת יפעלו לשינוי מצב החקיקה, ולהרחיב את הנסיבות בהן חוסר מעש ייחשב "בר-ענישה".

ברור כי הרחבת תחולת האחריות הפלילית אינה נקייה מספקות. הטלת אחריות על צד שלישי (למשל סוקניק או וייס) השומע "בזמן אמת", על תלונות בדבר מעשים פליליים לכאורה תפגע במידה רבה בחירות הפעולה האישית של הפרט אותו צד שלישי. זאת ועוד, קשה מאוד להגדיר את היקף העבירה. במקרה שלפנינו, משמעות הטלת אחריות דיווח הינה למעשה הטלת אחריות על מי שנחשף למידע, לקבוע האם התלונה שהושמעה באוזניו הינה אמינה, רצינית ומבוססת מספיק, האם אין מדובר ברכילות "סתם" והאם אין עסקינן ב"תחום אפור". אינטרס ציבורי שאין להקל בו ראש הוא הצורך למנוע דיווח מיותר שיגרום לאדם נזק עצום ובלתי הפיך, למרות הנסיבות העשויות להתברר מאוחר יותר ככשרות.

יחד עם זאת, החסרונות האלה הינם פתירים. המחוקק יכול להגדיר מקורות חובה נוספים, שיקבעו אילו מחדלים ייחשבו כראויים להטלת אחריות פלילית וענישה. כך למשל, ניתן לקבוע אילו מצבים או מערכות יחסים ייצרו זיקה ספציפית בין האדם שנחשף למידע ושתק לבין קורבן העבירה, או לחלופין מה מידת הסכנה בה מצוי קורבן עבירה, שיהיה בהן כדי לחייב אותו לעשות מעשה.

ניתן להשוות את הדבר לנורמות החוקיות האוסרות הפקרה של פצוע בתאונת דרכים. מטרתו של איסור ההפקרה הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע, על ידי הנהג הפוגע הנמצא במקום, על מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. מטרה נוספת הינה למנוע מהנוהג ברכב להתחמק מאחריותו לתאונה, על סמך השערתו כי איננו אשם או כי איש לא נפגע בה, ובכך להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר באופן היעיל ביותר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה.

לצורך הגשמת מטרות דומות, ניתן לקבוע חובה חוקית מתאימה בכל הנוגע למי שנחשף למידע בדבר ביצוע הטרדה מינית. אין ספק כי הטרדה מינית הינה עבירה קשה ומכוערת. "הפקרת" הקורבנות לנפשן פוגעת בשורשי הסולידריות החברתית המינימלית הנדרשת לקיומה של חברה תקינה. כך, ניתן בנסיבות המתאימות - שניתן לקוות כי ייקבעו בחוק - להטיל חובת דיווח על כל היודע ושותק, ולו כדי למנוע פגיעה בקורבנות פוטנציאליים נוספים. הרי השתיקה, כמוה כנתינת יד להמשך המעשים הפליליים.