נושאים חמים

אולי לא פלילי, אבל בטח לא נורמלי

אז מה אם אין תלונה במשטרה? נניח שאפשר להתווכח אם התנהלות עמנואל רוזן פלילית, אבל גם אם אינה כזו - אסור לקבלה ויש להוקיעה, כדי שנשים לא יצטרכו לסבול עוד הטרדה כזו

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

"אין תלונה במשטרה" הייתה אחת המנטרות שנשמעו שוב ושוב לאורך השנים בנוגע לפרשת עמנואל רוזן והטרדתן של עשרות עיתונאיות צעירות. כולם בתעשייה ידעו על חרושת השמועות ועיתונאיות נופפו בעדויות על התנהגותו של הפרשן הבכיר - "אבל בלי תלונה, אי אפשר להוציא את זה החוצה", נענו. עיתונים ניסו להרים כמה פעמים תחקיר בנושא אבל חזרו בהם שוב ושוב. למה? מחשש לדיבה, מלחצים פוליטיים, ו"כי אין תלונה במשטרה".

הטיעונים הללו אינם אלא העלמת עין ובריחה מאחריות. במשך שנים, למרות שהמצב היה ידוע לכול, זכה רוזן לקידום מקצועי ולשכר נאה, בלשון המעטה. ומנהליו? כל עוד אין תלונה, "ידיהם כבולות". גם היום, לאחר פיצוץ הפרשה ואזכור שמו של רוזן לראשונה על ידי עיתון "הארץ" (שהרי זה פלא - הראה שאפשר לעשות תחקיר בנושא גם בהעדר תלונה רשמית!), ממשיכות להישמע ביקורות על כך שמדובר רק בעדויות אנונימיות, וכי עדיין - לפחות במועד כתיבת שורות אלה - אף אחת מהעיתונאיות לא פנתה למשטרה.

ואני אומרת: תפסיקו כבר עם הסיפור הזה של התלונה במשטרה. ההיתלות בנושא התלונה הייתה מיותרת כבר כמה שנים, והיא מגוחכת - ממש כך - גם היום. נכון, זהו ההליך המקובל במדינה מתוקנת כשיש טענות על התנהגות לא נאותה של אדם, וצריך להיזהר עד מאוד מעריכת משפט שדה. אבל מגיעות בזו אחר זו נשים שאין ביניהן קשר ומעידות על התנהלות סדרתית של בן אדם, ורק "תלונה אחת" במשטרה - המחייבת חשיפה של המתלוננת, תשאול במשטרה ואולי עימות מול "התוקף" - היא מבחינת הציבור חזות הכול?

ציידים ומלקטות

נראה, אם כן, שיש כאן איזו אי הבנה בסיסית. תלונה במשטרה מוגשת רק כשיש חשד לעבירה פלילית. רוזן, כך עולה מן העדויות שהתפרסמו ב"הארץ" ושיש בידי עוד עיתונאים ועיתונאיות רבים, היה כעניין של הרגל "שם עין" על עובדת במערכת שבה עבד, לרוב צעירה וזוטרה, מעניק לה - לפתע פתאום ובלי היכרות מוקדמת - תשומת לב רבה, מחניף לה, חוזה לה עתיד גדול בתחום התקשורת, שולח תכתובות, לפעמים כמה ביום, לפעמים מתייצב בביתה. חלק מהנשים העידו על גסויות, חלק מהנשים העידו על מגע מיני עם הבכיר, היו שהצליחו להתחמק מכך, היו כאלה שלא.

אז בואו נניח - רק לצורך הטיעון - שהייתה כאן, בסופו של דבר הסכמה למגע, וליתר דיוק - שיהיה קשה מאוד להוכיח בבית המשפט אי-הסכמה ליחסים או ניצול מרות. נניח. אז אין כאן עבירה פלילית. האם עדיין זו התנהגות סבירה? האם אין מקום להוקיע אותה בראש חוצות גם ללא כתב אישום? האם זה מובן מאליו שנשים צריכות להתמודד ולנסות להתחמק מחיזורים אגרסיביים ומטרידים, על פי עדותן, במקום העבודה שלהן? מדוע הן בכלל צריכות להרהר בשאלה מה יקרה להן ולקריירה שלהן אם יסרבו לבכיר המפורסם? איך ייתכן שזה קורה דווקא בעולם התקשורת הליברלי, שאמור לבקר התנהלות כזו? ושאלת השאלות: האם, וכמה, זה קורה לגברים?

כנראה שלאנשים (גברים ברובם) שלא מבינים על מה כל המהומה - זה נראה נורמלי. הרי הגברים הם "הציידים" והנשים הן "המלקטות", זה מצב הטבע. למען אנשים כאלה אולי מוטב לנקוט בשפה הפטרונית המוכרת להם: תדמיינו שהבת שלכם, בת ה-20, מתחילה לעבוד כתחקירנית במערכת חדשות ואדם נשוי המבוגר ממנה ב-20 שנה, לא יפה בלשון המעטה, מעוניין לשכב איתה, ובסופו של דבר גם מצליח. ושאחריה באה עוד אחת, ועוד אחת. מה הבעיה? הן הסכימו, לא?

הכותבת, הילה קובו, חברה בתא העיתונאיות

לכל הטורים של הילה קובו

עמנואל רוזן ופרשת ההטרדות - כל הכותרות בסיקור מיוחד