השופט רובינשטיין לא יסתום לנו את הפה

אחרי פסילת קטעים מתשדיר "עוצמה לישראל", מתקומם איתמר בן גביר על הפגיעה בחופש הביטוי - ועל השופט המתיימר לקבוע שאזרחי ישראל אינם בוגרים דיים לעסוק בשאלת הנאמנות

בחברה הישראלית אין כמעט פרות קדשות. בית המשפט העליון התיר לפרסם מחזה הזוי המשווה את חיילי צה"ל "הכובשים" לצבא הנאצי, הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי הפך במדינת ישראל לסרט לגיטימי, קמפיינים שלמים נגד החרדים, המרוקאים, הרוסים, ההומאים, המתנחלים והשמאלנים עלו לאוויר - והכל תוך שמצטטים לנו את דברי השופטים בירושלים כי חופש הביטוי הוא ציפור נפשה של הדמוקרטיה. ואולם, מסתבר כי יש "שמורת טבע" אחת שבה אסור לגעת; יש שאלות שאסור לשאול - וזה מתרחש אצלנו מתחת לאף, בישראל 2013, ולא בחצר האחורית אלא בוועדת הבחירות המרכזית.

לפני כחודש וחצי פתחנו, במפלגת "עוצמה לישראל", בקמפיין שכותרתו "אין חובות אין זכויות". העלינו על גבי האוטובוסים מילים בערבית כגון "נאמנות", "מסים" ו"שוויון" וביקשנו להעביר לאזרחי ישראל, גם ברהט ובאום אל-פחם, מסר לפיו מי שמבקש להיות אזרח במדינה הזאת צריך לשאת בנטל, צריך להיות שותף בכל החובות האזרחיות שמוטלות על כל אזרח, ובעיקר צריך להיות נאמן למדינה.

צפו: בן ארי ואלדד מדברים ערבית

אפשר לחלוק על הדברים האלה ואפילו להתקומם נגדם ולטעון שבמגזר הערבי "לא משקיעים, לא מפתחים, ולא רוצים אותם", ולכן לא ראוי לדרוש מערביי ישראל שיהיו נאמנים. יהיה גם מי שיטען שדרישה משופט ערבי לשיר את התקווה היא דרישה לא לגיטימית שהרי נפשו מעולם לא תהיה נפש "יהודי הומייה", ותקוותו לא תהיה שבארץ ישראל תקום מדינתו של העם היהודי. אנחנו חושבים אחרת, וסבורים שמי שנמצא כאן, בוודאי כשהוא מכהן בתפקידים ציבוריים, צריך להבין ולהפנים שהוא מחויב למדינת ישראל - ואם לא מתאים לו, שלא יהיה שופט, שלא יהיה חבר כנסת. טיבי וזועבי יכולים לכהן בפרלמנט של סוריה, לא בישראל - ואולם, נדמה שזהו ויכוח לגיטימי שניתן לעסוק בו עוד שנים רבות.

צריבת אפה של הדמוקרטיה

אלא שיש מי שחשב שראוי לחסוך מכולנו את הדיון בסוגייה הזאת; שאסור בכלל להעלות את הטיעונים הללו; שאזרחי ישראל אולי לא מספיק בוגרים לטעמו כדי לעסוק בשאלות הללו - ומדובר בלא אחר מאשר שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שבצעד חסר תקדים ויוצא דופן ובניגוד לדעת היועץ המשפטי לממשלה (שקבע שאין ליו"ר ועדת הבחירות סמכות) החליט לפני כמה שבועות שאסור לנו לפרסם את השלטים על גבי האוטובוסים - והוציא צו מניעה.

רובינשטיין לא הסתפק בכך. הצעד הבא שלו היה שלשום כאשר הוא קיבל לידיו את תשדירי הבחירות של מפלגת עוצמה לישראל, ובהם טקסט שאומר כי בסכנין לא כולם משלמים ארנונה, במזרח ירושלים יש המצפצפים על החוק, ובטייבה ובנגב יש הבונים וילות פיראטיות. הטקסט הלגיטימי הזה הספיק לו כדי לפסול את השורות הללו, ומי שצפה אתמול בתשדרים יכול היה להבחין שהשורות צונזרו ובמקומן הופיעו רק השורות בהן נכתב "כמה ארנונה אתם משלמים? מה לגבי מס הכנסה? וצריכים אישור לסגור מרפסת" - משל פרופ' אריה אלדד וד"ר מיכאל בן ארי החליטו לזנוח את המסר המרכזי בקמפיין שלהם ולהתרכז במסר אחר.

בכך, למעשה, ביקש רובינשטיין לעקר את הקמפיין שלנו מכל תוכן, ויתרה מזאת, לסתום לנו את הפה. זה כמובן לא ממש עזר. לא רק שפסילת הקמפיין מעוררת את התומכים שלנו וגרמה לכך שבתשדיר צפו עשרות אלפי אנשים ברשת, אלא שבעקבות עתירה שהגשנו לבג"ץ ייתכן וכל עם ישראל יידרש לסוגייה וייחשף למסרים.

זאת ועוד, רק בשבוע האחרון התראיינו דוברים מטעמנו אינספור פעמים בנושא, וניתנה לנו ההזדמנות להסביר את הקמפיין אחת לאחת (הפרחים לשופט רובינשטיין?). אלא שהבעיה היא לא עצם העברת המסר, אלא העובדה שהשופט רובינשטיין הפך להיות צנזור ראשי. גם באגודה לזכויות האזרח לא אהבו את הצעד, ופרסמו בשבועיים האחרונים שתי הודעות המבקרות את הצנזור רובינשטיין.

את הצעד שעשה הסביר רובינשטיין בצידוק כי כאשר צפה בתשדירי "עוצמה לישראל", הייתה לו צרבת. אני מאמין לו, אבל את אותה צרבת אני חש כאשר אני רואה את התשדירים של בל"ד, חד"ש, ורע"מ-תע"ל - זוהי צריבת אפה של הדמוקרטיה, ובמדינה ששמה לה את חופש הביטוי כזכות-על, צריך להתגבר על הצרבת ולהבין שדעות לא משנים בסתימת פיות.

הכותב, עו"ד, איתמר בן גביר, מועמד במקום החמישי ברשימת "עוצמה לישראל" לכנסת

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם