חברת הכנסת חנין זועבי היא אדם שהציבור היהודי אוהב לשנוא. סדרת החרפות המבזה (בעיקר את המחרפים) שספגה בכנסת - מוכיחה זאת בבירור. מותר להניח כי היותה אישה אינה בלתי רלוונטית. ערבי בלתי כנוע הוא חיזיון קשה, ערבייה פרובוקטיבית היא בלתי נסבלת ממש.
חנין זועבי לא הייתה קשורה בשום צורה להתקפה על חיילי צה"ל על סיפון ה"מרמרה". אילו היה קשר כזה - היה מוגש נגדה כתב אישום פלילי. עובדה היא שהיועץ המשפטי לממשלה לא נקט נגדה בצעד האמור. ה"מרמרה" לא הובילה ציוד לחימה, ולכן יש לראות את ההפלגה עליה כאקט של מחאה פוליטית נגד מדיניות הסגר שהטילה ישראל על רצועת עזה. מדובר בפעולת מחאה חריגה וקיצונית, פעולה מרגיזה - גם אותי. אולם כשהזעם שוכך, יש להכיר בכך שפעולת מחאה כזו צריכה להיות נסבלת במדינה דמוקרטית המחויבת לחופש הביטוי.
מלחמת הפסילות בוועדת הבחירות - עוד כותרות:
זועבי: הבקשות לפסול אותי - גזענות ושוביניזם
בל"ד: אם יפסלו את זועבי, נחרים את הבחירות
השופט חשין: "מוטב לוותר על תיאטרון הבובות"
דעה: כנסת ישראל - טיהור אתני-פרלמנטרי
צריך גם לזכור שמדיניות הסגר שנקטה ישראל - ככל שמדובר במניעת כניסתם של טובין שאינם מסכנים את בטחונה - הייתה שנויה במחלוקת ובלתי מקובלת על הקהילה הבינלאומית. מול התעקשותה של ישראל על מדיניותה, מתרחב תחום הסיבולת ביחס לאמצעי מחאה חריגים. כתוצאה מהאירוע על ה"מרמרה", הודיעה ישראל על שינוי במדיניותה. האין זה המקרה שמול "ראש קשה", בא בחשבון לנקוט בדרכים שאין צורך לנקוט בהן מול ראש פחות "קשה"?
מעבר לכך, השמיעה זועבי התבטאויות ספורות בלתי ראויות ומקוממות שחברת כנסת מנוסה יותר הייתה נמנעת מהן. התבטאויות אלה רחוקות מלשקף מגמה שיטתית ומרכזית בפעילותה, מאפיין הנדרש לשם פסילה. שיטה פוליטית צריכה להיות ערלת לב וצבועה אם אינה מגלה איפוק דמוקרטי נוכח הצורך של ערבים ישראלים לבטא סולידריות עם האוכלוסייה הפלסטינית שתחת שליטה ישראלית נשללות ממנה זכויות יסוד.
לא קשה להבין שללא רמה מסוימת של מאבק, אין תמריץ לצד החזק לשנות את המצב. רק מי שרואה בפלסטינים אנשים נחותים יצפה לכך שהם ישלימו בשקט עם מר גורלם. אין בכך כדי להצדיק או להתיר ביטויי תמיכה מפורשים במאבק מזויין, האסורים ממילא לפי החוק, אולם מכאן ועד לפסילת מועמד בשל התבטאויות ספורות שאינן מגיעות לתחום האסור ממש - הדרך רחוקה מאד.
שלטון הרוב? עמדה וולגרית שאין לה שחר
עד כאן הצד הענייני. אך מן הסתם, הענייניות איננה בהכרח נחלתה של המערכת הפוליטית בנושא זה. הסנטימנט הפופוליסטי האנטי-ערבי, שהתחזק באחרונה, והאיבה כלפי חנין זועבי, עלולים להביא לפסילתה. הצעד הזה עשוי עוד להיתפש כמתון ביחס לתביעות הקיצוניות עוד יותר, לפסול לחלוטין שתי רשימות ערביות. הפיתוי "ללמד את הערבים לקח כדי להחזיק אותם קצר" עלול להיות קשה לכיבוש. אפילו בית המשפט העליון עלול חלילה להיכנע לקול ההמון.
אין בכוונתי להלך אימים, אולם מי שעיניו בראשו חייב לראות את הדברים: אקט לכאורה מוגבל זה עלול לשים קץ לדמוקרטיה הישראלית. העמדה הרווחת אצלנו היא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. זו עמדה וולגרית שאין לה שחר. היה זה הנס קלזן שהסביר יפה את כוחו של המיעוט בדמוקרטיה. לכאורה, הוא נטול כוח. למעשה יש לו כוח של וטו על השיטה. כוחו מתבטא ביכולתו למשוך את עצמו אל מחוץ למאבק הפוליטי-דמוקרטי. כוחו בפוטנציאל של אי-השתתפותו, והוא עלול לממש את הכוח הזה כאשר מגיעים מים עד נפש.
פסילה של חנין זועבי תגרור החלטה של בל"ד שלא להתמודד ולקרוא להחרמת הבחירות. קריאה כזו תיפול על קרקע המטענים הקיימים ביחסו של המיעוט הערבי כלפי המדינה היהודית, ובמיוחד בשנים האחרונות בהן הפך מושא להתקפות גזעניות ואחרות, בכנסת ומחוצה לה. אין זה מן הנמנע שהיא תביא להחרמה נרחבת של הבחירות על ידי הציבור הערבי. הערבים ישאירו אותנו לבד. באקט זה תבוא לקיצה הדמוקרטיה של ישראל. אפילו נאום של ראש הממשלה נתניהו על היותנו "אור דמוקרטי לגויים" - לא יועיל. גם אם התרחיש הזה לא יקרה, עצם המעמד שבו רוב המערכת הפוליטית היהודית מתייצב למען פסילת רשימות ומועמדים ערביים חותר תחת אושיות הדמוקרטיה שלנו.
הכותב, פרופ' מרדכי קרמניצר, הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר דיקן הפקולטה