משהוגשו הרשימות לכנסת ה-19 ונוכח גל הפרישה של חברי כנסת מכהנים מהחיים הפוליטיים, אנחנו צפויים לראות בכנסת החדשה אם הסקרים יתממשו, כמובן למעלה מ-40 פנים חדשות. השינוי הצפוי בהרכבה של הכנסת מעלה את השאלה כיצד ישפיע הדבר על תפקודה? יש להניח שחברי הכנסת החדשים, צעירים וצעירים ברוחם, יהיו חדורי מוטיבציה להשפיע ולהותיר את חותמם במרחב הציבורי, והכנסת אמורה לצאת מכך נשכרת.
אלא שמוכשרים וחרוצים ככל שיהיו חברי הכנסת החדשים הללו, נראה שאין להם הרבה סיכוי לתפקד בצורה מיטבית. זאת ועוד, גם לו? היו כולם צדיקים גמורים, הרואים את הפרלמנטריזם כשליחות ציבורית, ואף - רחמנא לצלן - כמקצוע שראוי להתמחות בו, הם היו מתקשים לבצע את שליחותם כראוי. מדוע? במידה רבה הודות לכשלים משטריים-מבניים שעניינם גודלה של הממשלה, גודלה של הכנסת והליכי עבודתה.
כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013
הכנסת היא הפרלמנט הקטן בעולם הדמוקרטי, מבין הפרלמנטים בני בית אחד. בכנסת הראשונה כיהנו 120 חברים, ואוכלוסיית המדינה מנתה 600 אלף נפש. כיום, הגם שאוכלוסיית המדינה הכפילה את מספרה פי עשרה ויותר, נותר מספר חברי הכנסת בעינו. במקביל, תפח עם השנים גודלן של ממשלות ישראל עד כדי 40 חברים (לרבות סגני השרים). מצב דברים זה הוליד תופעות שליליות ביותר. כך למשל, רק כשני שלישים מכלל חברי הכנסת פנויים לכהן בועדות (חברי הממשלה אינם רשאים לכהן בהן). לעומת זאת סך המינויים האפשריים לוועדות עומד על למעלה מכפול ממספר זה. יוצא, אפוא, שחברי הכנסת נאלצים לכהן בו זמנית בשלוש ועדות בממוצע, ואם הם נמנים עם הקואליציה ייתכן שהם יכהנו ביותר ועדות בשל הכורח לשמר בתוך כל ועדה את הרוב הקואליציוני.
לכשל מבני זה יש להוסיף את העובדה שדיוני הועדות מתקיימים רובם ככולם במקביל בשלושת ימי עבודת הכנסת. מה יוצא? שרבים מחברי הוועדות נאלצים להיעדר ממרבית הדיונים, ונוכחות דלילה בהם היא עניין שבשגרה. אלא שזירת הוועדות היא הזירה החשובה ביותר בפרלמנט לפיקוח על הרשות המבצעת. אם חברי הכנסת אינם יכולים להשתתף ברבים מדיוניהן, כיצד הם יבקרו את פעולות הממשלה? כיצד הם המשמשים כנציגינו ישמרו על האינטרסים שלנו? ובכן, עצוב לומר, אבל הם לא (לפחות לא בחלק מהזמן).
מאחר שחברי הכנסת מתקשים לפקח על הממשלה בצורה אפקטיבית באמצעות הוועדות (אך גם באמצעות כלים מסורתיים אחרים כגון שאילתות, הצעות לסדר היום ועוד), הם פונים לאפיק זמין, נגיש, פופוליסטי ובעל תהודה תקשורתית, שאיננו מוגבל בשימוש ואיננו דורש ידע, התמחות והתמקצעות הגשת הצעות חוק פרטיות. מספר הצעות החוק הללו שהונחה ב-12 השנים האחרונות על שולחן הכנסת לקריאה טרומית הוא דמיוני ממש קרוב ל-18,000! ללא אח ורע בעולם הדמוקרטי.
הנחת עשרות אלפי "הצהרות חוק" במהלך השנים לא זו בלבד שאיננה תורמת לנו הציבור מאום, אלא שהיא מסבה נזק ממשי לכנסת ולחבריה ומובילה לזילות בערכן של הצעות החוק (שרק מיעוטן הן בעלות חשיבות ציבורית). נוסף על כך, היא גורמת לבזבוז משאבי כוח אדם מקצועי בכנסת ובממשלה, לדחייה או אי-יישום של חקיקה פרטית על ידי חוק ההסדרים, להצפת ועדות הכנסת בגודש חקיקה פרטית שמעכבת דיון ברפורמות ממשלתיות, לחוסר יכולת של ועדת השרים לענייני חקיקה לדון ביסודיות במספר הגדול של הצעות החוק הפרטיות המוגשות לעיונה ולאובדן שליטה של הממשלה על הליכי החקיקה. אמת הדבר שרק כ-5% מכלל הצעות החוק הללו הופכים לחוקים, ואולם גם שיעור זניח זה פירושו שכמחצית מכלל החקיקה בעשור האחרון מקורה בחברי הכנסת מה שמעיד על אובדן שליטה של הממשלה על הליכי החקיקה.
"טיפול שורש אמיתי"
נראה, אפוא, כי כל עוד כנסת ישראל קטנה וממשלות ישראל גדולות וכל עוד מנגנוני העבודה של הכנסת אינם יעילים - גם 120 מטאטאים חדשים לא יצליחו לבצע את עבודתם בצורה טובה. העומס המוטל על חברי הכנסת הפנויים לבצע עבודה פרלמנטרית י?ו?ותר רב, רבים מהם יוסיפו לכהן בכמה ועדות בו-זמנית, רבים עוד יותר יחוקקו עצמם לדעת, והציבור בישראל ימשיך לא להיות מיוצג באופן אפקטיבי.
מה הפתרון? טיפול שורש אמיתי שבלבו תעמוד הגדלת מספר חברי הכנסת ל-180. מדוע דווקא 180? בגלל "חוק השורש השלישי של בתי נבחרים". בחינה השוואתית של השאלה מהו הגודל הרצוי של בית נבחרים (לעומת גודלו בפועל) מראה כי ברוב המדינות הדמוקרטיות, שיש להן בית נבחרים אחד, מספר המושבים בו נוטה להיות קרוב לשורש השלישי של מספר התושבים במדינה (ובכמה מהן הוא אף גבוה ממנו). לפי חוק זה, גודלה של הכנסת קטן מהגודל הרצוי שלה בלפחות 60 נציגים (120 לעומת 180). עד כמה שהצעה זו איננה פופולרית, וזאת בלשון המעטה, ראוי שהציבור יידע כי עלותה היא כאין וכאפס לעומת ההפסד של כל אחד מאיתנו כתוצאה מעבודה לא יעילה של הפרלמנט (היעדר מעקב אחר יישום חוקים ותכניות ממשלתיות, ביקורת לקויה על ביצוע התקציב ועוד).
נכון הוא שתוספת של חברי כנסת לבדה לא תביא בהכרח לשינוי המיוחל (הכרחי למשל גם להגביל בחוק את גודל הממשלה), אבל היא לכל הפחות תיצור פוטנציאל לעבודה פרלמנטרית אפקטיבית יותר, פוטנציאל שכיום הוא נמוך מאוד.
הכותבת, ד"ר חן פרידברג, היא חוקרת המכון הישראלי לדמוקרטיה בפרויקט "תיקון שיטת הממשל".
דעות נוספות בוואלה! בחירות:
פרופ' דני פילק: אישום והתפטרות? ליברמן רק ייצא מחוזק
רונית ארנפרוינד כהן: מפלגה לא עוזבים? לא בהכרח
שחר בוצר: קצת תרבות לא תזיק בפוליטיקה