ב-1991, למלחמת המפרץ היו את הפנים הישראליות שלה דובר צה"ל, נחמן שי, החליק בקלות אל העמדה של המרגיע הלאומי. הוא היה לאקוני, עמיד, בלתי מתרגש, והוא דיבר אל המשפחות, האמהות והילדים במקלטים. בתוך סבך ההוראות המשונות סמרטוט רטוב, מסקינגטייפ על חלונות, מסכות אב"כ, אטרופין ובנניות, נחמן שי היה הגורם הסביר והמוצק היחידי שניתן היה להיאחז בו. למרות שהעצה ההגיונית היחידה שלו הייתה "שתו הרבה מים".
נכון שלא היו מהדורות חדשות מעבר לזו של הערוץ הראשון, ולא כל דוברי, מומחי ופרשני המלחמה התפרסו על פני שלושה ערוצים מרכזיים כפי שאנחנו חווים עכשיו במערכת עמוד ענן, ובכל זאת נחמן שי היה מרואיין מבוקש שאת דעתו ופרשנותו, וקולו המרגיע חיפשו כמעט לאחר כל הפגזה על העורף הישראלי. התגובה החמימה של הקהל אל שי היתה כמעט גורפת לגמרי; אם לפשט את הדברים עד הבסיס גברים רצו להיות גבריים ונחושים כמוהו, נשים הלכו שבי אחרי הסמכותיות והביטחון שלו. ונחמן שי היה כדור הפלאסיבו הכי יעיל שמלחמת המפרץ יכלה לחלק לעם ישראל באשר הוא.
גם אם נניח את פעולותיו הקרייריסטיות של נחמן שי דאז ומאז בצד מבחינה טלוויזיונית, האישיות שלו הייתה כזו שהצליחה לחזק את הצופים בה. שיצרה מינימום של התחככויות וצרימות בנוגע לזירה הפוליטית (שהיתה רלוונטית הרבה פחות במלחמת המפרץ ממילא, כאשר ישראל נלכדה בתווך של מערכות גדולות ממנה), ושהצליחה להזרים אופטימיות ואחדות לעם שמעולם לא הצטיין בתמימות דעים.
הפיחות שנוצר במעמד דו"צ מבחינת התקשורת וההתקבלות הישראלית לא החלו במירי רגב (סליחה! חברת הכנסת מירי רגב) אף לא אחד מדוברי צה"ל (אולי להוציא את עודד בן עמי), התקשה לשחזר את הרהיטות, קור הרוח והסירוב להתלהם שנחמן שי ייצג. עכשיו במבצע עמוד ענן, דובר צה"ל יואב (פולי) מרדכי, ממלא תפקיד טלוויזיוני כפול של פניה אל פנים ואל חוץ, במציאות של שלושה ערוצי טלוויזיה. אנחנו כבר לא בקנזס, טוטו; וההוריקן הזה מורכב מהרבה רוחות סותרות.
עמוד ענן אולי תפס בהפתעה את האזרחים ולא את קודקודי התשיעייה מכריעת הגורלות, אבל גם יואב (פולי) מרדכי נראה מופתע משהו כשנדרש לפנות באופן ישיר אל העורף הישראלי. בלי ליטול שום דבר מנסיונו, מעמדו וסמכותו ביומיום התעסוקתי בפעמים הלא רבות מדי שהוא נתבקש לדבר אל הציבור הישראלי מוכה הפאניקה הוא שידר בעיקר עמימות ובלבול והלחיץ הרבה יותר מאשר הרגיע. אמנם אמור הדבר להיות תפקיד קציני ההסברה של פיקוד העורף - אבל העם התרגל לדו"צ שתופס את התפקיד בזמן משבר.
הנאום הקולח בערבית לראשי החמאס ששיגר דובר צה"ל ביום השלישי למבצע פנה בעיקר לתקשורת הערבית; והעורף הישראלי אמור היה להסיק באופן נגזר שיהיה בסדר, כי מרדכי דובר אויבית שוטפת. עוד לפני שאושר גיוס של 75,000 חיילי מילואים, והחרדה הכללית קפצה מדרגות שתיים-שתיים ככל שהדקות חלפו יושבי המקלטים, ואלו שנדבקו אל מסכי הטלוויזיה כדי להבין מתי תורם קרב, דורשים הרבה יותר תשומת לב מצד דובר צה"ל.
בינתיים, מבחינה טלוויזיונית, ההפרדה בין דוברות החוץ לדוברות הפנים של צה"ל, ושל מרדכי בראשם, לא נערכת טוב מספיק. המסרים מלחיצים, לא רהוטים ולא בהירים. אפס ההתייחסות למחיר החרדה וחוסר הידיעה של העורף באשר למצבו, מינימום ההתייחסות באשר לגורל מערך המילואים שהוקפץ במספרים שלא ידענו כמוהם אפילו במלחמת לבנון השנייה, בה גויסו 60,000 חיילים מילואים כל אלו מעידים על כך שדובר צה"ל עדיין לא יודע איך לדבר שלא לחיילים או אויבים ואיך לנצל את הזמן מול המצלמות באופן שייתן אפילו משענת קנה רצוץ של תקווה להישען עליו.