המתקפה המשולבת של צבאות סוריה ומצרים בשעה 14:00 אחר הצהריים ב-6 באוקטובר 1973 נחשבת לאחת ההפתעות האסטרטגיות הגדולות ביותר בתולדות המלחמות במאה ה-20, אף שלישראל היו סיבות רבות שלא להיתפס בלתי-מוכנה. הסיבות האלה היו סוכנים - היהלומים האמיתיים במלאכת הריגול, שפעלו במצרים ובסוריה, שלושה סוכני איכות ראויים במיוחד לציון. סיפוריהם של שניים מהם כבר סופרו - עובד נמל מצרי וד"ר אשרף מרוואן, יועץ קרוב לנשיא מצרים. בפרק מהספר "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין" של יוסי מלמן והעיתונאי האמריקאי דן רביב, בהוצאת "ידיעות אחרונות", נחשפת לראשונה פעילותו של הסוכן השלישי, א', שהיה לוחם מוסד ופעל במצרים בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים
הסוכן א' נולד במדינה שבה הייתה קהילה יהודית פעילה והיה חבר בתנועת נוער ציונית. לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסחף בהתלהבות שאחזה בנוער היהודי ברחבי העולם ועלה לישראל. הוא התנדב לעבודה בקיבוץ, אחר כך עבר לעיר, ושם פנו אליו יום אחד גייסים של אגף קיסריה של המוסד. כישורי היסוד שלו נבעו מהעובדה שנולד בחו"ל, שהיה לו דרכון זר, שהוא שלט בכמה שפות ושהיה ציוני ופטריוט ישראלי. הוצע לו להצטרף לעבודה במוסד, שאת מהותה לא פירטו בפניו, והוא הסכים.
"שירות במוסד היה עבורו כבוד גדול", נזכר אחד מידידיו. א' הסכים לקבל על עצמו את המשימה המסוכנת. הוא הסכים לחיות בזהות בדויה במדינת אויב, ומדינת היעד הייתה מצרים. הוא עבר שורה ארוכה של אימונים קדחתניים, שמטרתם להכשירו לתפקיד של קצין מודיעין. אלה היו האימונים הסטנדרטיים שעברו לוחמים שנשלחו למדינת יעד. הוא למד כתב סתרים, אמצעי קשר, זיהוי עוקבים וניעורם, חיבור דו"חות, צילום והיכולת לזהות מערכות נשק סובייטיות. אך בניגוד לאחרים, סיפור הכיסוי שבאמצעותו פעל היה לא שגרתי.
אגף קיסריה הצליח לארגן שא' יוחדר למצרים כאיש עסקים של מדינה זרה. הארגון הסתייע בקשרים המיוחדים שהצליח המוסד לטפח עם בכירים באותה מדינה. רק בודדים באותה מדינה ידעו את הסיפור האמיתי ואת המטרה האמיתית לשליחותו של א'.
לפני שנשלח למשימתו, ניסה ראש קיסריה, מייק הררי, לשכנע את חברתו של א' להינשא לו ולהצטרף אליו. המוסד העדיף להפעיל גבר נשוי מאשר להסתכן בשיגור רווק בן 30. לנגד עיניו של הררי ואנשי קיסריה עמד גם התקדים של וולפגנג לוץ (זאב גור אריה), שהוחדר למצרים על תקן של רווק, בעוד אשתו הייתה בפריז, ותוך זמן קצר נשא לו אישה שנייה. עם זאת, חברתו של א' לא הסכימה.
ארגן מסיבות ורכש מוניטין
הסוכן א' התגלה כסוכן מוצלח ומוכשר ביותר. הוא שכר וילה מפוארת באחד הרבעים היוקרתיים של קהיר והחל להתערות בחוג הדיפלומטי. תוך זמן קצר, הוא רכש לעצמו מוניטין של מארח מושלם. הוא ארגן מסיבות שאליהם הוזמנו חבריו הדיפלומטים, אנשי עסקים, קציני צבא ואישים פוליטיים בעלי מעמד והשפעה.
את המידע שאסף באותן מסיבות, וגם בסיורים שערך ברחבי מצרים, הוא שיגר ב"כתבות" (דו"חות בלשון המודיעין), באמצעות משדר שהוטמן והוסתר היטב באחד מחדרי הבית. כתבות אחרות נשלחו בדואר רגיל, אך בשפה מוצפנת, לתיבות דואר ששכר המוסד באירופה.
מעת לעת, כשהנסיבות אפשרו זאת, הוא נסע לאירופה למפגשים פנים אל פנים עם מפעיליו. במפגשים אלה הוא "עיבה" את דיווחיו והעביר גם רשמים עמוקים יותר על מה ששמע וראה. לעתים גם "קפץ" לביקורים קצרים בישראל ונפגש עם חברתו.
מושא אהבה לבת של דיפלומט
לאחר זמן מה הגיע למטה המוסד מידע שגרם להם להבין כי החששות שלהם לשלוח רווק, התממשו. המתח, הלחץ בעבודתו והבדידות שלו התבטאו בתשדורות. בניגוד לנהלים, הוא שלח מעת לעת מסרים ובהם ברכות לימי הולדת של חבריו ודרישות שלום לחברתו. המפעילים, כולל הררי, נזפו בו על מעשים אלה, והחלו לחשוש כי הוא מאבד את הזהירות הנדרשת ועלול לעשות טעויות הרות גורל. אך חמורה במיוחד מבחינת הממונים במטה הייתה העובדה שא', שהיה גבר נאה ומבוקש, החל להרבות בקשרים עם נשים. אחת מהן הייתה בתו של דיפלומט אירופי, שהתאהבה בו.
לאחר שנכשל ניסיון נוסף לשכנע את חברתו של א' להצטרף אליו למצרים, החליט הררי כי המשימה וביטחונו של א' חשובים יותר מכל, והוחלט לארגן לו נישואים פיקטיביים. הדיפלומט-מרגל הישראלי נדרש לצאת שוב לאירופה ל"חופשה". על פי סיפור הכיסוי הנוסף, נקבע כי במהלך חופשתו הוא יכיר אישה ויינשא לה. זו הייתה מ', לוחמת של קיסריה. השניים "נישאו" באירופה, בעזרת מסמכים מזויפים שסיפקה להם היחידה הטכנית של המוסד. במהלך "ירח הדבש" שלהם, ועל פי התכנית, יצא הזוג הטרי למסע רכישות מפואר של כלי מיטה, כלי בית, ציוד מטבח ורהיטים, כיאה למעמדם, והכל על חשבון משלם המסים הישראלי.
כעת כבר היו למודיעין הישראלי שני מרגלים בקהיר. א' ומ' עבדו בשיתוף פעולה הדוק, עזרו זה לזה וחיפו זה על זה. בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים הם הרבו לצאת מקהיר, סיירו לאורך החוף עד לאלכסנדריה, והגיחו מעת לעת לכיוון תעלת סואץ. בדרכם הם צילמו את הריכוזים הצבאיים ואת מה שהצטייר כהכנות למלחמה. א' דיווח כי התרשם משיחות שניהל עם קציני צבא, כי מצרים מתכוננת למלחמה. אך כמו דיווחים של סוכנים אחרים ואלפי ידיעות קטנות אחרות, גם הכתבות של א' לא עשו רושם על חטיבת המחקר של אמ"ן. הם דבקו בעמדתם כי נשיא מצרים, אנואר סאדאת, אינו מוכן לעימות צבאי חדש.
א' ומ' נותרו בקהיר בתקופת המלחמה, וראו כיצד מאות אלפי מצרים צוהלים ברחובות ובבתי הקפה למשמע הישגיו של צבאם, שהצליח לחצות את התעלה ולכבוש את קו בר-לב קו הביצורים הישראלי בגדה המזרחית בסיני, שנחשב לבלתי-חדיר.
זוג לוחמי המוסד המשיך לחיות בקהיר עוד שנתיים. ב-1976 החליטו בקיסריה, באישור ראש המוסד החדש, יצחק חופי, להחזירם לישראל. מ' חזרה לעבודתה בקיסריה והפתיעה את חבריה למוסד, כשהתוודתה בפניהם כי התאהבה בא' והייתה מעוניינת להינשא לו, אך הררי התערב והבהיר לה כי גם אם א' היה מוכן לכך, המוסד לא יאפשר זאת. הוא הסביר לה כי היא נשלחה למשימה מבצעית מוגדרת מאוד, שעתה הגיעה לסיומה.
א', בכל מקרה, לא היה מעוניין, והוא שב לחברתו שהמתינה לו כל אותן שנים. היא הייתה עדה לכמה מסרים בלתי-נעימים שא' ומ' החליפו ביניהם, שכללו ויכוחים מי יקבל מה מהרכוש המשפחתי שהביאו עמם מקהיר. משיושרו ההדורים, התחתן א' עם חברתו ונולדו להם שני ילדים.
במוסד הציעו לו לשוב לעבודה, אך הממונים עליו הבהירו לו כי הוא לא יוכל להמשיך למלא משימות מבצעיות, מחשש שבשל עבודתו במצרים, הוא עלול להיחשף. הוצעו לו עבודות במטה, אך הוא דחה אותן.
ממכת החושך המצרי לאור השמש הישראלית
תוך זמן קצר התברר כי א' לקה בתסמונת שמאפיינת לא מעט לוחמי מוסד "השבים מן החום" ממשימות ריגול בכיסוי עמוק, והתקשה להסתגל לחיי השגרה ה"משעממים" של משפחה ועבודה. מחלקת הרווחה של המוסד ניסתה לעזור לו בתהליך השיקום וההשתלבות מחדש בחיים הנורמליים. "לאחר שובו הוא כבר לא היה אותו אדם שהכרנו," אמר עליו אחד ממיודעיו, והוסיף: "הוא התנהג כמי שנרדף על ידי השדים של החיים הסודיים שחי בשבע השנים האחרונות. הוא חשד כמעט בכל אדם וראה צל הרים כהרים".
גם ניסיונותיו להשתלב בעסקים לא עלו יפה. הוא הקים מפעל למוצרי פלסטיקה, וגילה לאחר זמן מה כי אחד משותפיו הונה אותו. הכישלון העמיק את הדיכאון שלו, שהתעצם עוד יותר גם בשל דרישות של נושים ורשויות המס לשלם את חובות המפעל. אל כל אלה התווספה טרגדיה נוספת, כאשר דרס א' הולך רגל למוות. הוא ביקש מהמוסד לסייע לו כדי שלא יועמד לדין, אך בארגון הסבירו לו כי לא יוכלו לעשות זאת.
מיואש ומתוסכל, עזב א' את אשתו ואת ילדיו וחזר באופן מפתיע, ואולי גם כדי להימלט מנושיו, לארץ מולדתו. שם עבד בעבודות מזדמנות וחי מן היד אל הפה. סיפורו מזכיר במידה מסוימת את סיפורו של לוץ. השניים הפכו לנשמות תועות, לאחר שיצאו ממכת החושך המצרי ונאכלו באור השמש הישראלית. עם זאת, יש הבדל אחד מהותי בין השניים: במקרה של א', הסיפור הסתיים בטרגדיה נוראה. ערב אחד, כשישב בפארק העירוני בבירת ארץ הולדתו, הוא ירה לעצמו כדור בראש. סיפורו ממחיש שנדירים הם המקרים שבהם מרגלים מסוגו משילים מעליהם את עברם ושבים מאושרים לחיים הרגילים.