לפני שנה חגגו מיליוני דרום סודנים ברחבי העולם את הכרזת העצמאות של מדינתם, שסבלה במשך חמישה עשורים ממלחמות אזרחים עם הצפון. נשיאה של המדינה החדשה נאם מול אלפי בני אדם בחגיגה המרכזית שנערכה בבירה ג'ובה והזכיר לקהל המשולהב כי עבודה רבה עוד עומדת בפני האומה הצעירה בעולם. "היום נחגוג - אך עלינו לגשת לעבודה מיד", אמר אז הנשיא סלבה קייר.
שנה חלפה, וידיהם של אנשי הממשל בג'ובה עדיין מלאות עבודה - ובכלל זה עבודה על סוגיות שהיו צריכות להיפתר כבר מזמן, לפי ההסכמים שאפשרו את הקמתה של המדינה. בשבת האחרונה סודן ודרום סודן הצהירו בעל-פה כי יחדלו מהעימותים ביניהן, אולם סבב השיחות הנוכחי שנערך באדיס אבבה, נסתיים לפני שנחתם הסכם רשמי. הצדדים לא הצליחו להגיע לפתרון בנושאי הביטחון והגבולות, שהביאו בשנה האחרונה לעימותים חריפים והפכו כ-200 אלף אנשים מאזורי המחלוקת לפליטים.
במאי הודיעו מועצת הביטחון של האו"ם והאיחוד האפריקאי כי הם מקציבים לדרום סודן ולסודן שלושה חודשים לפתור את המחלוקות המרכזיות ביניהן. זאת לאחר העימות הקשה שפרץ במהלך אפריל באזור העיר הגליג - אחד מאזורי המחלוקת. שתי המדינות אמנם הצליחו להסכים על הפעלת מערכת ביקורת ופיקוח משותפת בגבול, אך עליהן עוד להגיע לעמק השווה בכמה סוגית מרכזיות: גובה התשלום שתיתן דרום סודן לסודן תמורת ייצוא הנפט שלה דרך מערכת הצינורות של סודן, מתן אזרחות לתושבים, קביעת הגבולות ובתוכה החלטה לגבי אזור המריבה אביי, עליו היה אמור להתקיים משאל עם שלא התממש. האו"ם והאיחוד האפריקאי קבעו את השני באוגוסט כתאריך יעד לפתרון המחלוקות, ובמידה ולא יעמדו בו יפעלו הארגונים להטלת סנקציות כלכלית על המדינות.
"אין חשמל, אפילו בתים אין פה"
המלחמה שלא נגמרת עם הצפון, כמו גם המצב ההומניטרי, עמדו בבסיס העתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם בחודש אפריל נגד החלטת שר הפנים, אלי ישי, לבטל את מדיניות ההגנה הקולקטיבית על אזרחי דרום סודן השוהים בישראל. בתחילת יוני דחה בית המשפט את העתירה, וכבר באותו השבוע החל משרד הפנים במבצע הגירוש, אותו כינה "חוזרים הביתה". מאז נערכו מעצרים נרחבים של דרום סודנים וארבעה מטוסים יצאו מישראל לג'ובה, ועליהם למעלה מ-500 בני אדם.
אנטוניאטה ג'יימס, בת 21, הייתה בין נוסעי המטוס שנחת בדרום סודן לפני שבועיים, ביחד עם אחותה ואמה. ג'יימס חיה בישראל חמש שנים. היא הייתה פליטה כל חייה, ומעולם לא ביקרה בדרום סודן. "אי-אפשר להסביר איך זה פה, המצב קשה", היא מספרת בשיחת טלפון מג'ובה. "כשהייתי בישראל וכבר לא נתנו לעבוד במשך כמה חודשים חשבנו שאולי פה נוכל להסתדר, אבל אין פה ביטחון וחסרים עדיין הרבה דברים במדינה. אין פה חשמל, אין פה אפילו בתים". בינתיים ג'יימס ובנות משפחתה משתכנות אצל בן-דודה, שהוא האדם היחיד שהיא מכירה במדינה. לדבריה, למגורשים אין אפשרות למצוא מקור פרנסה או ביטחון מבלי שיהיו להם הקשרים הנכונים. "אין פה איפה לעבוד אם אין לך מישהו בממשלה. את יכולה למות ואף אחד לא אכפת לו. בכלל לא משנה להם".
בהיעדר אויב מבחוץ
לפי ד"ר אירית בק, חוקרת תרבות אפריקה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, אזרחים נוספים בדרום סודן חשים כמו ג'יימס וטוענים לשחיתות שפשתה בממשלה החדשה, בעיקר במתן יחס מועדף לבני הקבוצה האתנית דינקה, אליה משתייך הנשיא. "זה תהליך שאנחנו מכירים ממקומות אחרים. ברגע שנעלם האויב המשותף (סודן במקרה זה - י.א) מתגלות המחלוקות הפנימיות שלא קיבלו חשיבות גבוהה עד כה", אומרת בק.
זו עשויה להיות הסיבה לכך שמזכיר השר לעניינים הומניטריים של דרום סודן, דומיניק קלמנט, תולה את האשמה בכל צרות המדינה בשכנה מצפון: "התוקפנות המתמשכת של סודן היא המקור לבעיות ההומניטריות בדרום סודן", הוא מסביר בשיחה עם וואלה! חדשות.
לפי הערכות, כ-400 אלף פליטים כבר חזרו למדינה וכ-500 אלף פליטים שחיו בצפון בעשרות השנים האחרונות עוד צפויים לבקש או להיאלץ לחזור לדרום. "המצב ההומניטרי הקשה נובע מכמות הפליטים החוזרים שאין להם מקום לחזור אליו", אומר קלמנט. "בנוסף, רק בחודשים האחרונים תושבי אזור הגבול נאלצו לעזוב את בתיהם וכעת הם עקורים, ותושבי דרום קורדופן והנילוס הכחול נתונים לתוקפנות הממשלה הסודנית. אלה כמויות פליטים ועקורים עצומות שאנחנו נאבקים כדי לספק להם את המשאב הבסיסי ביותר - מזון".
120 רופאים באוכלוסייה של 8.5 מיליון
לפי ארגון הצלב האדום, באזורים הצפוניים שהיו נתונים להתלקחויות אלימות בשנה החולפת, המצב ההומניטרי קשה במיוחד. לעימותים שהתרחשו באזור הייתה השפעה ישירה על התייקרות מחיר המזון, שהביאה לעלייה דרמטית בתמותת ילדים כתוצאה מתת-תזונה. בנוסף, באזור הגבול עם סודן מורגש ביתר שאת חוסר הנגישות לשירותים רפואיים בסיסיים, שהוא נחלתם של כל תושבי דרום סודן.
חוסר הנגישות מתבטא במחסור במשאבים, בעובדי רפואה מיומנים ובאספקה של תרופות וציוד. לפי שר הבריאות של דרום סודן, במדינה שאוכלוסייתה מונה כמעט תשעה מיליון בני אדם - יש כ-120 רופאים בלבד ומעט יותר ממאה אחיות רשומות. כל זאת בזמן שהארגון מדווח על גם שכיחות גבוהה של מחלות כמו דלקת קרום המוח, חצבת, קדחת צהובה, ושעלת באזורים רבים. מחלות שניתנות למניעה, כמו מלריה ודלקות בדרכי הנשימה, גם הן בין הגורמים המובילים לתחלואה ולתמותה. בנוסף, בדרום סודן שיעור התמותה הגבוה בעולם של נשים מסיבוכים הקשורים להריון או ללידה.
מלחמות בקר
אף שהעימותים עם סודן נמשכים, לא כולם מסכימים עם קלמנט ותולים את האשמה למצב הנוכחי דווקא בהתנהגותה של ממשלת סודן, הנשלטת בידי תנועת השחרור העממית של סודן (SPLM). ב-2005 התנועה הדרומית חתמה על "הסכם השלום המקיף" עם ממשלתו של עומר אל-באשיר, הסכם שהוליד את משאל העם שבעקבותיו דרום סודן קיבלה את עצמאותה.
הטענות הגוברות נגד הממשלה המרכזית והשחיתות אף סייעו להתחזקותן של מיליציות החמושות. כך למשל, הגנרל ג'ורג' את'ור דאנג, שהיה חבר ב-SPLM, החל להנהיג מיליציה לאחר שהפסיד בבחירות מקומיות ב-2011, והתעמת עם כוחות הארגון שאליו השתייך בעבר. במהלך השנה התחדשו העימותים הקטלניים בין כוחותיו של את'ור ובין כוחות ה-SPLM באזור המזרחי של מחוז ג'ונגליי. לטענת את'ור, מעשיו הם תגובה להתנהגותה של הנהגת הארגון השולט, שאותה הוא מאשים בביצוע פשעים נגד האנושות - ובעיקר נגד מתנגדיה.
במשך שנים, ממשלת סודן ניצלה באופן אכזרי את תושבי הדרום וכפתה עליהם את הזהות המוסלמית-ערבית. אך המצב השורר היום בדרום סודן מורכב באופן שלא מאפשר להסתפק בהפניית אצבע מאשימה כלפי השכנה מצפון. מאבקים פנימיים שהתפרצו בשנה האחרונה בעיקר בצפון ובמזרח המדינה גרמו למותם של מאות אזרחים, בעיקר ילדים ונשים.
המרידות נגד הממשלה והעימותים העקובים מדם המתרחשים בעיקר במחוז ג'ונגליי, בין הקבוצות האתניות נואר ומורלה, הם דוגמה מרכזית. העימותים פרצו בדצמבר 2011, ולפי הערכות האו"ם, יותר מ-900 בני אדם נהרגו בהם. בחודש ינואר נמלטו מאזור זה כמאה אלף איש, שהפכו לעקורים. מקורם של חלק מהסכסוכים בין הקבוצות, המכונים לעתים "מלחמות בקר" בשל גניבות העדרים המרובות, הוא במלחמה על המשאבים. העוני הקיצוני במדינה הביא לכך שסכסוכים פנימיים רבים יתלקחו סביב המשאבים הבסיסיים ביותר, כמו מים ואדמות מרעה.
מדינה שהיא צבא
סודן ידעה שתי מלחמות אזרחים, השנייה שבהן הייתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של אפריקה. כשהחלה ההתקוממות בדרום ב-1983, נשלח לשם ג'ון גראנג, קולונל בצבא סודן, כדי להרגיע את הרוחות. במהרה עבר גראנג להילחם לצדם של המורדים והקים את ארגון השחרור העממי של סודן. נשיא דרום סודן הנוכחי שימש מפקד הזרוע הצבאית של הארגון והחליף את גראנג בתפקיד המנהיג לאחר שהלה נהרג בתאונת מסוק מסתורית ב-2005.
מורשת המלחמה היא נטל כבד על החברה הדרום הסודנית שהתפתחה באופן כמעט בלתי נמנע כחברה מיליטריסטית. בנוסף לכך שהאנשים המרכיבים את הנהגת המדינה שימשו בתפקידים צבאיים וצברו את כוחם בשנות המלחמה, מחקר של האו"ם מצא כי האוכלוסייה האזרחית במדינה מחזיקה בכ-720 אלף כלי נשק. המשטרה, הצבא ורשויות נוספות הצליחו להחזיר לעצמם רק כמחצית מהם. האו"ם והממשלה הדרום סודנית עושים מאמצים נרחבים להרחיק כלי נשק מהאוכלוסייה אזרחית אך לרוב הם נכשלים. אנשים לא מעוניינים לוותר על הנשק שלהם עד שלא יובטח ביטחונם האישי.
פליטים בשנית
רבים מהמגורשים מישראל בחרו לחזור לג'ובה, שהוגדרה על ידי כל הגופים בינלאומיים כמקום הבטוח ביותר במדינה. אך גם במקום בו אין מלחמות בקר ועימותים עם סודן, חרדים המגורשים לביטחונם. "רק לפני שעה עבר פה ברחוב אזרח עם נשק", מספרת ג'יימס. "יש פה מלחמה כל לילה. אנשים נכנסים לבתים, שודדים והורגים אנשים. השירותים בחוץ ואני לא יכולה לצאת אליהם בלילה כי יהרגו אותי". לפי ג'יימס, המשטרה בבירה משותקת: "השוטרים יוצאים קצת בלילה, אבל הם לא בכל מקום. לא אכפת להם. אנשים מתים בבתים שלהם ולאף אחד לא אכפת".
מזכיר השר דוחה את הטענות הללו. "זה מידע מוטעה", הוא אומר, "אין פה שום בעיות ביטחוניות, הבעיות הביטחוניות היחידות במדינה הן אלו שסודן יוצרת". אך לפי סקר שפרסם האתר הגרמני "דויטשה וולה", 79% מתושבי דרום סודן סבורים ששיפור הביטחון האישי הוא המשימה החשובה ביותר שעומדת בפני המדינה.
"יש פתגם אפריקאי שאומר: 'הלילה אמנם ארוך אך היום לבטח עוד יגיע'", אמר קייר בנאומו לפני שנה. השיחות בין סודן לדרום סודן מתחדשות בימים אלה. ייתכן שהאולטימטום יכריע ותושבי דרום סודן יזכו סוף סוף לראות את ההסכם שבעל פה מתממש, אך בינתיים בעיותיה של המדינה הצעירה והפצועה רק נערמות. מאות אלפי פליטים ועקורים חדשים התווספו בשנה החולפת בלבד ופליטים דרום סודנים שחזרו לארצם במטרה לבנות את המדינה מוצאים את הופכים לפליטים בשנית. בעבור מי שגורשו לדרום סודן בניגוד לרצונם, הלילה נראה עוד ארוך במיוחד. "צריך לחכות עוד עשר שנים עד שיהיה אפשר לחיות פה", אומרת ג'יימס. "בישראל כבר התרגלתי לזה שהממשלה לא מקשיבה לנו אבל עכשיו אני מבינה שיכולים להרוג אותי פה הלילה. אני אמצא דרך לברוח מפה, אני לא יכולה לחיות ככה. אלה לא החיים שלי".