נושאים חמים

אחד בפה ואחד בלב: משרד החינוך ותשלומי ההורים

על פי דו"ח מבקר המדינה, משרד החינוך גבה מההורים תשלומים שחרגו בכמיליארד שקלים מהסכום שהוא עצמו הגדיר. עו"ד סאני כלב סבור שהשקיפות היא קריטית לעתיד החינוך בישראל

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

אחד מממצאיו המדהימים של דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר היה כי בשנת תש"ע (2009 – 2010) התגלו חריגות בגביית תשלומי הורים בבתי ספר בסך של למעלה ממיליארד שקלים. מדובר בנתון מעורר תדהמה, המעיד על היעדר אכיפה של משרד החינוך בכל הקשור לגבייה בלתי חוקית של תשלומי הורים במערכת החינוך.

אלא שלא מדובר באי-אכיפה כמחדל, אלא ביישומה בפועל של מדיניות הפרטה סמויה - שמשמעותה מתן חופש פעולה להורים לרכוש בכסף פרטי שירותים הניתנים במסגרת ציבורית.

תשלומי הורים מחולקים ככלל לארבעה סוגים: תשלומי חובה (ביטוח תלמידים), תשלומי רשות (תשלומים בעבור סל תרבות, טיולים וכו'), תשלומים מרצון (תשלומים עבור רכישה מרוכזת של ספרי לימוד, תלבושת אחידה, חוגים וכו') ותל"ן (תוכנית לימודים נוספת). בתחילת כל שנת לימודים קובע משרד החינוך, באישור ועדת החינוך של הכנסת, את סכומי המקסימום שיש לגבות מהורים במסגרת תשלומים אלו.

הצרה היא, שבעוד שהמשרד מצהיר כי יש לאכוף את הנחיותיו בכל הקשור לגבייה בלתי תקינה של תשלומי חובה ורשות, הרי שבכל הקשור לגבייה של תל"ן ובעיקר של תשלומים מרצון, מיישם המשרד מדיניות שעל-פיה יש לאפשר להורים חופש פעולה לרכוש שירותים אלו כרצונם - תוך אי הגבלה אמיתית של התשלומים הנגבים בעבור שירותים אלו.

מדיניות המלווה בקריצת עין

כך לדוגמא, כפי שפורסם בדו"ח המבקר, משרד החינוך מאפשר לכל מפקח להפעיל שיקול דעת כדי להחליט אם לאשר חריגה מהסכומים שהתיר המשרד לגבות בעבור רכישת שירותים מרצון. הסמכה זו, הנעשית ללא הסמכה שבדין וללא קביעת עקרונות האמורים להנחות המפקחים כיצד להפעיל שיקול דעת זה, פותחת פתח לגבייה בלתי מוסדרת של תשלומי הורים גבוהים שמשמעותה סטייה ברורה מעקרונות החינוך חינם ושוויון ההזדמנויות בחינוך.

דוגמא אחרת הינה אי אכיפת המשרד את הנחיותיו בכל הקשור לאופן הפעלת תל"ן כדוגמת תוכניות קרן קרב. בתי ספר רבים מפעילים תוכניות אלו מבלי להבהיר להורים כי מדובר בתוכניות שאינן חובה, תוך הפעלתן במהלך יום הלימודים ולא בסופו, ומבלי להעניק אלטרנטיבה חינוכית לתלמידים שאינם רוצים לקחת חלק בתוכניות. אופן הפעלה זה מחייב הורים לרכוש התוכניות והופך אותן דה-פקטו לתוכניות חובה. הדבר משרת כמובן את מפעילי התוכניות ואת ההורים המבקשים לרכוש תוכניות אלו, וזאת תוך הפרת עקרונות החינוך חינם ושוויון ההזדמנויות בחינוך.

ניתן להתווכח ברמה האידיאולוגית בנוגע לשאלה האם ועד כמה יש לאפשר להורים לרכוש בכספם הפרטי שירותי חינוך הניתנים במסגרת הציבורית. ניתן להתווכח גם על אופן גביית התשלומים ולטעון כי ראוי שייקבע מנגנון גבייה פרוגרסיבי של תשלומים אלו. בכל מקרה נראה שאין כל ספק שלהפרטת מערכת החינוך השפעה עצומה על החברה בישראל, ולפיכך ראוי שמדיניות משרד החינוך בעניין זה תהיה לכל הפחות מוצהרת, גלויה וחשופה לביקורת הציבור, ולא כזו המלווה בקריצת עין.

הכותב הוא מרצה וראש הקליניקה לזכויות בחינוך במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן.