אני עדיין זוכר את ימי העצמאות הראשונים של שנות ה-50. אלה היו ימים של שמחה תמימה מהולה בעצב. היינו עדיין ילדים, בוגרים משהו, ושמות הנופלים עדיין הידהדו בקרבנו. על שולחני בבית הספר היה חרוט שמו של בחור שנפל בשיירת יפתח. מותו הפך לממשי בעבורי. שהרי הוא חבש אותו ספסל בבית הספר שבו למדתי.
יום הזיכרון היה יום של שקט ושל התכנסות בתוך עצמנו. לנגד עינינו עמדה דמותו של מנהל בית ספרנו, משולם הלוי, שאיבד את בנו יצחק בין הל"ה שנספו בגוש עציון. דמותו היתה כבדה ואצילית. עיניו האדומות וקולו החרישי הדגישו בעבורנו את השכול כל אימת שפגשנו בו.
בבוקרו של יום הזיכרון הראשון, כאשר הוא נשא את נאום האבל והתוגה, הוא לא דיבר על יצחק בנו. הוא דיבר על תופעת השכול באומה מתהווה, ואני ראיתי לנגד עיניי את בלוריתו של יצחק בנו, שעה שדרש בקול שקט ובאצילות ראויה. לאחר הטקס צעדו תלמידי הכיתות הגבוהות למגרש ימק"א, ושם נערכה עצרת אבל של בתי הספר כולם. שר החינוך דוד רמז נשא נאום מלא פתוס. הוא היה אשכנזי בעל חיתוך דיבור מזרחי - מה שהעלה חיוך על פנינו גם שעה שדיבר על אבל העם ועל אבל היחיד.
לא דהתה ההתרגשות של ימי הזיכרון והעצמאות
בערב, כשעברנו מיום הזיכרון ליום העצמאות, השמחה היתה רבה וספונטנית. אמצעי הבידור לא היו מפותחים. במת הבידור המרכזית הוצבה ליד קולנוע "תל אור". על הבימה עמדו שני אקורדיוניסטים שהפליאו לעשות. הרחבה הצפופה היתה מלאה רוקדים והעיר נראתה עולצת, רק שנתיים-שלוש אחרי מוראות ההפגזות של הלגיון הערבי על העיר הנצורה.
יודעי דבר אמרו שלקראת חצות תיתכן הפתעה משמחת. ואמנם, שני האקורדיוניסטים פינו את הבימה ללהקת הצ'יזבטרון ששמה נישא בפי כל. שייקה אופיר ונעמי פולני העלו את כל הלחנים הידועים וקינחו בהמנון הידוע של הצ'יזבטרון.
אני חושב שעם השנים לא דהתה ההתרגשות של ימי הזיכרון וימי העצמאות, אם כי מטבע הדברים, ככל שחלפו השנים, כך התרגלנו. החג הפך ליותר מצוי ושגרתי, ובליבי אני עדיין נוצר את התמימות של שני האקורדיוניסטים שהופיעו על בימה נקייה מכל תפאורה, והרקידו קהל עצום ורב.