טור דיעה: ההתנגדות לשחיטה כשרה היא התחמקות מהדיון האמיתי

ראש ממשלת צרפת, פרנסואה פיון, קרא לאחרונה לשקול איסור שחיטת בעלי חיים ללא הימום, לאחר שהצעת חוק דומה כבר נדונה בסנאט של הולנד. השימוש בהימום אסור על פי דיני השחיטה הכשרה היהודית והמוסלמית, וההצעה מעוררת סערה בקרב קהילות יהודיות ומוסלמיות, ומצליחה להביא לשיתוף פעולה נדיר ביניהן. לאחרונה אף נודע על כוונה להוציא משלחת חברי כנסת ישראלים לאירופה במטרה לפעול למניעת חקיקה להגבלת השחיטה הכשרה.

הדיון הציבורי בנושא בצרפת ובהולנד התמקד בשאלות המוכרות לעייפה של רב-תרבותיות וחופש דת, עד כי השאלה המהותית בדבר מידת התועלת של הצעת החוק הזאת לבעלי החיים נדחקה הצדה. בתור פעיל ותיק לזכויות בעלי חיים, אני סבור כי הצעת החוק אינה רק בלתי מועילה לחיות אלא אף מזיקה. מיקוד הדיון והמאבק הציבורי למען בעלי חיים המנוצלים בתעשיות המזון בסוגיית אופן השחיטה שלהם הוא לטעמי מוטעה, מקומם, חסר אחריות ושגוי אסטרטגית, וזאת משלוש סיבות עיקריות:
ראשית, הפגיעה בבעלי חיים בתעשיית הבשר המודרנית היא חמורה ומתמשכת, עד שהעיסוק ברגע ההרג אינו אלא הסחת דעת מחיים שלמים של סבל שאנו כופים עליהם. המאבק בשחיטה ללא הימום מטפח את המיתוס הנפוץ והמוטעה לפיו הבעיה המוסרית הרצינית ביותר בהריגת בעלי חיים למאכל היא הצורה בה הורגים אותם, ולא ההתעללות בהם לאורך השבועות, החודשים או השנים שלפני נטילת חייהם, או עצם נטילת חייהם.

אם רוצים לצמצם את סבלם של בעלי החיים העולים על שולחננו, יש לנהל מאבק בנושאים פחות "חמים" וכובשי כותרות, אך משמעותיים בהרבה, כמו העיוות הגנטי המייסר ממנו סובלים מרבית בעלי החיים בתעשיית המזון לאורך כל חייהם: תרנגולים סובלים פחות מהשחיטה עצמה מאשר הנכויות וקשיי הנשימה הנגרמים מעיוות גופם לצורך גדילה מהירה של החזה, המכונה "שניצל". התמקדות בשחיטה ולא בהשחתות הגוף הרבות הנהוגות בתעשיית הבשר הרבה לפני המוות (חיתוכי מקור, שיניים, זנבות, קרניים, צריבת מספר בברזל מלובן ועוד) לא רק מפנה מאמץ לסוגייה שולית יותר בהשפעתה על חיי החיות, אלא גם מחזקת את האשליה שהבשר שאנו אוכלים מקורו במעין ציד, הרג פתאומי של חיות שעד אז חיו את חייהן בשלווה.

ההתמקדות בשחיטה הכשרה לא נועדה לנער חברה אדישה לסבל שהיא גורמת לבעלי חיים, אלא דווקא לטפוח על שכם החברה הצרפתית או ההולנדית על "נאורותה" לעומת אחרים, השוחטים חיות בלי לחשמלן קודם. זוהי דוגמה מובהקת לטענתם של תיאורטיקנים העוסקים בהגנה על בעלי חיים במשפט (הבולט בהם הוא גארי פראנציון) - שחוקים להגנת בעלי חיים עושים לעתים יותר להשקטת מצפוננו מאשר להביא לשיפור ממשי במצבם.

שנית, "שחיטה תעשייתית הומאנית" אינה יותר מאגדה לילדים. הספר "משחטה" (1997) מאת גייל אייזניץ מסכם שמונה שנות חקירה במשחטות בארצות הברית על בסיס תצהירים מפי מאות עובדי משחטות. התחקיר המאלף של אייזניץ מוכיח כי החובה החוקית להמם בעלי חיים בחשמל לפני שיסוף צווארם אינה באמת מונעת או מצמצמת את סבלם. שיקולים כלכליים ופיקוח לקוי גורמים לאי הפעלת ההימום, להפעלתו באופן רשלני או סדיסטי, בעוצמה נמוכה מדי, או לזמן קצר מדי. השפעת ההימום ממילא אינה אחידה, ובמקרים רבים ספק אם הוא מונע תחושת כאב או דווקא מחריף את המצוקה. בפועל נראה כי החשמול מהווה פעמים רבות עינוי נוסף, ואינו מצליח גם במיטבו למנוע את הייסורים הנלווים לטבח תעשייתי של בעלי חיים. האם חיוב ביצוע חשמול כזה הוא המטרה הראויה ביותר למאבק למען בעלי חיים?

שלישית, המאבק בשחיטה הכשרה מנצל ומלבה מתחים אתניים ודתיים לחלוטין שלא לצורך. מאבקים נגד שחיטה כשרה הונעו באופן היסטורי לרוב מתוך מניעים אנטישמיים יותר מאשר דאגה לבעלי החיים. באירופה של ימינו גם העוינות ההולכת והגוברת כלפי המוסלמים משחקת תפקיד משמעותי. הניצול הציני של בעלי החיים ככלי לליבוי מתחים אתניים צפוי לטווח הארוך להזיק להם הרבה יותר מלהועיל. שיתוף פעולה עם גורמים דתיים והדגשת החשיבות של מניעת צער בעלי חיים במסורת הדתית תביא תעזור יותר לבעלי חיים מאשר הפיכת ההגנה עליהם לכלי לניגוח ציבור דתי.

אין לשכוח שלשיתוף פעולה עם גורמים דתיים יש חלק חשוב בקידום רווחת החיות: המאבק נגד פיטום אווזים למשל חייב הרבה מאוד לתמיכת הרבנים, והמאבק הנוכחי נגד ההחזקה של תרנגולות מטילות בכלובי סוללה זכה לעזרה הודות לגילויי דעת מצד רבנים שהביעו דאגה לנושא, ביניהם הרב הראשי לישראל יונה מצגר, הרב שלמה אבינר, הרב יובל שרלו והרב בני לאו.

השלכת האשמה המודחקת שלנו ביחס להרג חיות לאכילה על "זרים" היא תופעה המוכרת גם מישראל. ההתמקדות בסוגיית השחיטה הכשרה מזכירה (לצד ההבדלים) את הזעזוע בישראל מ"אכילת כלבים על ידי עובדים זרים" תוך התעלמות מכך שאכילת בשר תרנגול שנקנה בסופרמרקט כרוך בלא פחות (ואף יותר) אכזריות. בחירה לעסוק דווקא במקרים בהם ניתן להאשים "זרים" באכזריות שאנו חולקים איתם נובעת לא רק משנאת הזר, אלא בעיקר מרצון להרחיק מעלינו את האשמה. כשאנחנו מציגים התעללות בבעלי חיים כתופעה שולית וחריגה המתבצעת בידי מיעוטים, קל לנו יותר להמשיך להתכחש לכך שהיחס השגרתי לרוב בעלי החיים המוחזקים בידינו הוא יחס של ניצול חסר רחמים.

דדי שי הוא סטודנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ומעורכי מגזין "זכויות בעלי חיים השבוע" של עמותת אנונימוס

עוד בנושא: מנהג תרנגול כפרות לא נתמך על ידי התורה
האחריות לגורל בעלי החיים היא של כולנו