נושאים חמים

הגרעין האירני: על ההבדל בין אובמה לנתניהו

הבחירות הקרבות אמנם החריפו את הטון של נשיא ארה"ב נגד אירן, אך הפער מול עמדת נתניהו עדיין ניכר. פרופ' דוד מנשרי סבור שרק שותפות אמריקאית-אירופית תעצור את הפצצה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

נסיעתו הנוכחית של ראש הממשלה נתניהו לוושינגטון, היא אחת משליחויותיו היותר קריטיות - לבטח בהקשר לגרעין האירני. גלי האהדה שמרעיפים עליו המשתתפים בוועידה השנתית של איפא"ק, וגם הנאום המקדים של הנשיא אובמה בפני הוועידה לא יוכלו לחפות על אווירת המתח ועל החששות של ישראל.

בהופעותיו בפני השדולה הפרו-ישראלית נתניהו תמיד בשיאו. מעל רבבה של אוהבי-ישראל נלהבים, האווירה של התרוממות רוח ותחושת הכוח, מהווים תפאורה המזמינה נאום חוצב להבות - כפי שרק נתניהו יכול לשאת. לפני שנתיים הוזמנתי להרצות בוועידה, והדי מחיאות הכפיים הסוערות להן זכה נתניהו אז עדיין מהדהדות באוזני. בטרם התיישב הקהל שעמד להריע, שוב קם על רגליו להריע בהזדהות. זהו רגע של נחת, אחרי פגישות גורליות עם הנשיא ולפני חיפוש הדרך להמשך הדרך.

העובדה שהנשיא אובמה עומד לפני בחירות הקלה על נתניהו, לפחות במופעים הפומביים. גם אובמה נואם רהוט ומלהיב שיודע לספק את הסחורה בעת כזאת: אבל רק את הסחורה שהוא בוחר לספק. איזה נשיא החפץ בקדנציה שנייה - ואיזה נשיא לא ירצה זאת? - יוכל להיות אדיש לרחשי הלב של קהל כה נכבד בשנת בחירות. העובדה ששעון החול האירני ממשיך לתקתק וששנת ההכרעה אכן מתקרבת, שעה שיריביו הרפובליקנים מתחרים ביניהם ואתו בהצהרות ערבות לאוזני ידידי ישראל, ולנוכח ההכרה הכנה בחומרת האיום המציבה אירן גרעינית, גם הוא תורם את חלקו. אך אובמה הוא גם נשיא מכהן, נשיא של ארה"ב; עובדה שמחדדת את ההבדלים בין עמדתו לבין זו של נתניהו.

צנטריפוגות להעשרת אורניום במתקן ליד נתנז, אירן, מרץ 2005 (AP , Vahid Salemi)
יש עדיין זמן לפיתרון דיפלומטי לבעיית הגרעין האירני? (צילום: AP)

מה שנאמר בשיחות הסגורות אין אנו יודעים וגם לא מהו בדיוק השעון הגרעיני ומהם הקווים האדומים. אך גם ממה שאמרו השניים בפומבי ניכר פער משמעותי. הדבר בלט בעיקר במה שאובמה לא אמר: אף שהניח את כל האופציות על השולחן, הוא לא הבטיח פעולה צבאית, לא הגדיר מהם הקווים האדומים שיהוו עילה לשינוי במדיניות ארה"ב. מה שאמר גם הוא לא שימח לגמרי את ראש הממשלה: יש עדיין זמן, הסנקציות מכאיבות לאירן ופתרון דיפלומטי אפשרי. מבחינה מסוימת, ניכר היה כי הבחירות הקרבות שעודדו תמיכה פומבית בעמדות שמציגה ישראל, מקשות באותה עת על קבלת החלטה לצעדים תקיפים יותר בעת כזאת.

יש להדגיש, החיבור בין אידיאולוגיה כה קיצונית (כפי שקיבלה מנדט מחודש בבחירות לפרלמנט האירני ביום שישי) עם נשק גרעיני הוא סכנה לעולם החופשי, למזרח התיכון וגם לישראל, כמובן. הממשל האמריקאי ודאי יודע, כי אם ישראל תנקוט פעולה צבאית, ארה"ב תואשם; ואם ארה"ב תעשה כן, ישראל תיענש. נתניהו נתן לכך ביטוי עקיף, אך משמעותי: "אירנים", הוא אמר, "יודעים כי אתם זה אנחנו ואנחנו אתם. מבחינתם, אתם 'השטן הגדול' ואנו רק 'השטן הקטן'". לשון אחרת, אם אנו נתקוף גם אתם תימצאו אשמים ואם היום יתקפו אותנו מחר יהיה תורכם.

ברור גם שפעולה ישראלית עלולה לגרור את ארה"ב לפעולה צבאית בניגוד לרצונה. אין ספק גם כי לארה"ב יכולות העולות בהרבה על אלו של ישראל למימוש אופציה צבאית וכי גם מדינות ערב השכנות, ובעיקר אלו שלחוף המפרץ הפרסי, חוששות מאירן גרעינית.

ובכל זאת, העיניים מופנות לישראל בציפייה שהיא זו שתוציא את הערמונים מהאש. בהצהרות המתלהמות ובהתבטאויות בדבר היות אירן "איום קיומי", למעשה ניכסה ישראל לעצמה את הבעיה האירנית. בעיני רבים זו הפכה להיות בעיה של ישראל ומצפים שיהיה לה פתרון "תוצרת הארץ".

ראש הממשלה בנימין נתניהו וברק אובמה נשיא ארצות הברית בבית הלבן , פברואר 2012 (לשכת העיתונות הממשלתית , עמוס בן גרשום)
העיניים מופנות לישראל בציפייה שהיא זו שתוציא את הערמונים מהאש. אובמה ונתניהו (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

ההתלהמות הפומבית הישראלית תרמה את חלקה לכך. אמת, דממת אלחוט אכן אינה אפשרית ושתיקה ישראלית הייתה מקלה על העולם להמשיך ולהתעלם מהאתגר. אך זו גם שאלה של מינון: מי מוסמך לצאת בהכרזות ומה יש לומר; מה צריך להיעשות בצנעה ומה, אם בכלל, בקול תרועה רמה. האם יש מקום לפטפטנות הבלתי-נלאית? האם נבון שהנושא יעלה לסדר היום העולמי בצורה הפומבית והנחרצת ביותר דווקא בוועידה של השדולה הפרו-ישראלית? האם הצמידות בין המפגש בין שני המנהיגים לבין ועידת איפא"ק מועילה?

נכון שהקווים האדומים (שהוכחו עד כה כגמישים בצורה המעוררת השתאות) בכל זאת מתקרבים. ברור גם כי אם אירן תממש את שאיפותיה רק בעוד כמה שנים, זה בכל זאת קרוב מאוד. בכל זאת, ניתן עדיין לעשות הרבה לפני שמנפנפים בנשק. אירן כיום חלשה, מבודדת ולחיצה. שותפות אמריקאית-אירופאית שאליה תצטרפנה עוד מדינות רבות, עשויה, גם ללא תמיכה של רוסיה וסין, לשכנע את אירן לדחות את תוכנית הגרעין שלה. בעבר, יש לציין, כל אימת שאירן נאלצה לשלם מחיר גבוה על מדיניותה, היא בחרה באינטרס הלאומי על פני האידיאולוגיה המהפכנית. באמונה שעדיין יש תקווה לאופציה הדיפלומטית נבדל אובמה מנתניהו. ההבדל הינו רב-משמעות.

סיפור ערבי רווח מספר על בדואי שהוריש את כל נכסיו לשלושת בניו וציווה שהירושה תחולק כך שהבכור יקבל מחצית מהונו, הבן השני יקבל שליש מהיתרה והצעיר את השאר. במותו הסתבר שהונו הסתכם ב-17 גמלים. ריב אחים התפתח בשל הקושי ליישם את צוואה האב. לפנות ערב עבר במקום שיח' חכם רכוב על גבי גמל. למשמע סיבת הריב הציע השיח' פתרון נדיב: הנה לכם הגמל שלי ועתה, עם 18 הגמלים תוכלו לקיים את הצוואה ולפתור את הסכסוך. לפנות בוקר, לאחר לילה של חפלה גדולה, התעורר השיח', רתם את הגמל שלו והמשיך בדרכו. הבעיה נשארה בעינה.

שוב ושוב עמד נתניהו על זכותה של ישראל להגן על עצמה, עצמה. יש להניח שגם לאובמה יהיה קשה למנוע זאת ממנה. השאלה היא מה יקרה בבוקר שלמחרת?

הכותב הוא פרופ' דוד מנשרי - ראש המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן וחוקר בכיר במרכז ללימודים אירניים באוניברסיטת תל אביב