נושאים חמים

עת חפירה: מאבק לשוויון - נשים ששינו את העולם

נושא האפליה נגד נשים והדרתן מהמרחב הציבורי לא יורד בשבוע האחרון מהכותרות. עידן בריר מספר על נשים אחרות בהיסטוריה שמאבקן קידם את עולמנו לקראת השוויון המיוחל

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

.
מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה – כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר – את ההווה.

נושא הדרת הנשים השתלט על השיח הציבורי בישראל בשבועות האחרונים וכמעט בכל יום נוסף סיפור חדש שמוכיח. אחד הסיפורים הבולטים הוא סיפורה של טניה רוזנבליט, הנוסעת שעלתה לאוטובוס לירושלים באשדוד ושסביב התעקשותה להישאר במקומה בקדמת האוטובוס ולא לפנות את מקומה ולעבור לירכתיים נוצרה מהומה שלמה על ידי נוסעים חרדים שהיו על האוטובוס, מהומה שלובתה על ידי אמצעי התקשורת שהכתירו את רוזנבליט בתואר "רוזה פרקס הישראלית", בהשוואה לנוסעת השחורה מן העיירה מונטגומרי באלבמה שסירבה לפנות את מושבה לנוסע לבן באוטובוס שנהוגה הייתה בו הפרדה גזעית.

טניה רוזנבליט בפגישה עם שר התחבורה ישראל כץ, דצמבר 2011 (מגד גוזני)
רוזה פארקס הישראלית? טניה רוזנבליט (צילום: מגד גוזני)

ההשוואה המחייבת לרוזה פרקס והסערה שהתרגשה (ועודה מתרגשת) סביב סוגית הדרת הנשים וסביב המעשה שעשתה רוזנבליט, מזמנות מחשבה על כמה נשים שרשמו הישגים משמעותיים לתנועות שוויון זכויות לנשים במקומות שונים בעולם, כולל במקומות צפויים פחות, והפכו בעצמן סמלים לשחרור נשים ולמאבק ניצח ועיקש באפלייתן ובהדרתן של נשים מן המרחב הציבורי והפוליטי.

מהמרים כן, נשים לא?

התנועה לשוויון האישה היא תופעה מודרנית שהחלה לצבור תאוצה רק בראשית המאה ה-20 ואפיינה בראשיתה את המדינות האנגלו-סקסיות. מאבק הנשים לא היה בראשיתו מאבק כולל, אלא התרכז בסוגיות נקודתיות כגון הזכות לשוויון בחינוך ובתעסוקה אך מעל כל הסוגיות עמד המאבק למתן זכות הצבעה לנשים (suffrage). המדינה הראשונה להעניק זכות הצבעה לנשים הייתה ניו זילנד, שבה הורשו נשים לבחור בבחירות (אך לא להיבחר בהן) כבר בשנת 1893.

הענקת זכות הבחירה לנשים לא הייתה מהלך מקרי אלא הצלחה של תנועת מחאה נשית מאורגנת שפעלה במדינה כבר מאמצע שנות השמונים של המאה ה-19. אחת הפעילות הבולטות בתנועה להענקת זכות הצבעה לנשים הייתה קייט שפרד, פעילה מקומית שהפכה במהרה למנהיגת המאבק, בהיותה מנהיגתו של הסניף המקומי של "האיחוד הנוצרי להתנזרות מאלכוהול של נשים" (Women's Christian Temperance Union).

קייט שפרד (Creative Commons)
6 שנים של פעילות מאומצת. קייט שפרד (צילום: creative commons)

"האיחוד", ארגון נשי שמטרתו המקורית הייתה מאבק בהשפעותיו הרעות של אלכוהול על מוסד המשפחה ועל המוסר החברתי, הפך במהרה לאחד הארגונים המובילים במאבק להשוואת זכויות הנשים בניו זילנד. כיושבת ראש "האיחוד" ניהלה שפרד קמפיין פוליטי ממושך בנושא ביטול האפליה נגד נשים בתחומים רבים, כגון השוואת חוקי הגירושין בין המינים, העלאת גיל ההסכמה לקיום יחסי מין (שהיה עד אותה עת גיל 12), השוואת הזכות לחינוך נשים וכן הענקת, סעד, מזון ומחסה לנשים נזקקות.

בראש הקמפיין הזה הציבה שפרד את סוגיית זכות ההצבעה לנשים וכבר בשנת 1887 הצליחה בהעברת הצעת חוק בפרלמנט המקומי המכירה בצורך להעניק זכות בחירה לנשים. החל משנת 1891 יזמה שפרד 3 עצומות שעל האחרונה שבהן, בשנת 1893 חתמו למעלה מ-30 אלף נשים ברחבי המדינה בתביעה להפוך את הצעת החוק לחוק של ממש. שפרד אמרה בכל הזדמנות כי "לא ייתכן שמהמרים, שתיינים ואפילו גברים המכים את נשותיהם יזכו בזכות להצביע בעוד שמנשים, תהיינה המשכילות והתרבותיות ביותר שבהן, נשללת הזכות הזאת באופן אוטומטי".

רק אחרי 6 שנים של פעולה פוליטית נמרצת ומאומצת של שפרד ושל "האיחוד", אושררה בפרלמנט הניו זילנדי הצעת החוק וניתנה לנשים, לראשונה בעולם כולו, זכות בחירה רבבות נשים ניו זילנדיות ניצלו את הזכות החדשה שקיבלו בחוק רק 6 שבועות לאחר אשרור החוק בפרלמנט, בבחירות הכלליות שנערכו במדינה.

כמעט 100 שנים לפני א-תחריר

מאבקים הרואיים כגון המאבק למתן זכות הצבעה לנשים בניו זילנד התקיימו במקומות אחרים בעולם במרוצת המאה ה-20, ובעיקר בעולם המערבי. במקומות אחרים בעולם היה המצב מעט שונה, אך גם בהם התקיימו תנועות נשים ומחאה להשוואת זכויותיהן של נשים וגם בהם היו הנשים שותפות למאבקים חברתיים ולאומיים.

אחד המקומות שבהן תפסו נשים תפקיד מרכזי במאבק לאומי הייתה מצרים, שבה פרץ בשנת 1919 מאבק עממי נרחב נגד השלטון הבריטי במדינה. את המאבק הוליכו בני מעמד הביניים והמעמדות הגבוהים שתבעו לעצמם עצמאות כלכלית ופוליטית מן הכפיפות לשרירות השלטון הבריטי ושחרור לאומי מן השלטון הזר.

בין המנהיגים של המאבק המצרי העממי ב-1919 בלטה אישה אחת – הודא שעראווי, בת למשפחה נכבדת מהעיר מיניא, שהצטיינה בארגון הפגנות הרחוב שליוו את המאבק בבריטים. שעראווי כיהנה כיו"ר המועצה המרכזית לנשים של מפלגת הוופד, המפלגה הלאומית בהנהגתו של מנהיג המאבק, סעד זגלול. במהלך שנות ה-20, הקימה שעראווי, יחד עם כמה שותפות נאמנות לדרך, את "האיחוד הפמיניסטי המצרי" שפעל בשיתוף פעולה עם "הוועד הבינלאומי להענקת זכות הצבעה לנשים".

הודא שעראווי (Creative Commons)
לא הצליחה - אבל סללה דרך. הודא שעראווי (צילום: creative commons)

שעראווי, שעם חזרתה לקהיר ממפגש של "הוועד הבינלאומי" ברומא, החליטה להסיר מעל פניה באקט סמלי את הרעלה שלבשה כל חייה, ניסתה למנף את האהדה הרבה שזכתה לה בעקבות המאבק ב-1919 לפעולה בזירה הפוליטית והגישה לפרלמנט המצרי רשימה של דרישות לקידום מעמד הנשים במדינה. לאכזבתה היא נתקלה בהתנגדות לקריאתה לשחרור האישה המצרית דווקא בתוך המפלגה שבה הייתה חברה, מפלגת הוופד, שהייתה מפלגת השלטון במצרים באותה העת.

שעראווי ביטלה בעקבות כך את חברותה במפלגה ואמרה כי "גברים אוהבים לנפנף בהישגיהן של נשים מוצלחות במיוחד ולהעלותן על נס, אך זאת כדי להתעלם מיכולותיהן של הנשים כולן". היא המשיכה להוביל את "האיחוד הפמיניסטי המצרי" עד ליום מותה בשנת 1947, ערכה שני עיתונים פמיניסטיים בערבית ובצרפתית וניהלה מפעלי צדקה חברתיים שונים. נדמה כי גם אם לא הצליחה שעראווי לתרגם את השפעתה ואת פעולתה הנמרצת לקידום שינוי פוליטי באמצעות חקיקה בפרלמנט המצרי, היא סללה את הדרך לפעילות פמיניסטיות במצרים בהמשך הדרך וחותמה היה ניכר גם באירועים בכיכר א-תחריר, שבמהלכן הושוו נשים רבות שהשתתפו במחאה לשעראווי ולמעורבותה באירועי 1919.

עד בוא האייטוללות

אישה אחרת מן האזור הקרוב שדווקא הצליחה להותיר חותם עמוק הן במישור החברתי והן במישור הפוליטי בארצה הייתה האירנית פַ'רוֹחְרו פָּארְסָא. פארסא, בעלת תואר ברפואה, הייתה מורה לביולוגיה בבית ספר תיכון בטהרן. בשנת 1963 נבחרה פארסא כצירה במג'לס, הפרלמנט האירני, חרף העובדה שלא הייתה באותה עת זכות הצבעה לנשים באירן של השאה.

פארסא שמה לעצמה למטרה לשנות את מעמד הנשים במדינתה ופעלה במג'לס באופן רצוף להענקת זכות הצבעה לנשים במדינה, זכות שהוענקה לראשונה במדינה מאוחר יותר באותה שנה, בעקבות הפניות החוזרות ונשנות שלה לשאה האירני. פארסא מונתה בהמשך גם לסגנית שר החינוך ובהמשך קודמה בעצמה לתפקיד שרת החינוך, והייתה האישה הראשונה בהיסטוריה של אירן שמונתה לתפקיד שר.

פרוח'רו פארסא (Creative Commons)
הוצאה להורג מול כיתת יורים. פַ'רוֹחְרו פָּארְסָא (צילום: creative commons)

אלא שנדמה כי הישגה הגדול ביותר של פארסא היה בהיותה גורם בולט בגיבוש הצעת החוק להגנת המשפחה שעברה במג'לס האירני בשנת 1967 ואושררה מאוחר יותר, בדמות "חוק הגנת המשפחה" משנת 1975 שהעניק לנשים באירן זכויות שלא היו כמותן בשום מדינה אחרת בעולם האסלם. החוקים שהעבירה פארסא בשנותיה בפרלמנט, בוטלו כולם באופן מיידי לאחר המהפכה האסלמית בשנת 1979 ופארסא עצמה הוצאה להורג על-ידי השלטון החדש בירי מידי כיתת יורים במאי 1980 באישומים של הפצת תועבה וכפירה באל. את מורשתה לא הספיקה פארסא, אם כן, להשלים וזכויות הנשים באירן סבלו מנסיגה בשנים שלאחר המהפכה, אך שמה נזכר בשנים שלאחר מכן לא מעט כמחוללת חוקי המעמד האישי המתקדמים ביותר בתולדות המדינה, חוקים שחלחלו בהמשך בחזרה למערכת החוק האירנית, גם אם בשמות אחרים ובאופן חלקי בלבד.

השינוי שהובילו הנשים המרשימות שאת סיפוריהן ראינו כאן אמנם קודם באמצעות מאבק אזרחי עיקש וארוך, אך לא פחות מכך, גם באמצעות הצלחתם של מהלכי חקיקה בפרלמנט ומעורבות פוליטית ישירה של נשים שביקשו לדאוג לזכויותיהן ולא להותיר את הדאגה לגורלן לידי נציגים גברים.

עת חפירה: טורים נוספים

עת חפירה: לא רק קים - על טירוף ומנהיגות
עת חפירה: רעבים לניצחון - שביתות רעב בהיסטוריה
עת חפירה: ההיסטוריה לצד המפגינים בכיכר תחריר

עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"