נושאים חמים

עת חפירה: לא רק קים - על טירוף ומנהיגות

קים ז'ונג איל שהלך השבוע לעולמו ייזכר בעיקר בגלל פולחן האישיות שפיתח סביבו. עם זאת המקרה שלו אינו יוצא דופן במשטרים טוטליטריים. עידן בריר מזכיר עוד כמה מנהיגים "אלוהיים"

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

.
מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה – כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר – את ההווה.

נדמה שמעבר לאיומים התכופים במלחמה אזורית וההתרסה הכוחנית נגד מדינות המערב והשכנות במזרח הרחוק, מה שייזכר יותר מכל מדמותו של קים ז'ונג איל, הדיקטטור ששלט בצפון קוריאה מאז 1994 ושהלך לעולמו השבוע, הוא פולחן האישיות סביבו. בדומה לאביו קים איל סונג, שליטה הראשון של צפון קוריאה הקומוניסטית, כונן קים ז'ונג איל מערכת מוסדרת של פולחן אישיות במדינה. בתי הספר הצפון-קוריאניים לימדו דורות של תלמידים כי "המנהיג" שולט בעונות השנה, במזג האוויר ובכוחות הטבע. התקשורת במדינה, מצידה, מקדישה ימי שידור מלאים להופעותיו הפומביות של "המנהיג" שעלי ורדים מושלכים לפני מדרך רגליו, מאדירה באופן קבוע את שמו ומתחזקת את תדמיתו המיתית והכמעט-אלוהית.

אזרחים אבלים על מותו של קים ז'ונג איל מתאספים בבירת צפון קוריאה, פיונגיאנג, 19 בדצמבר 2011 (רויטרס)
תושבי צפון קוריאה אבלים אחרי מותו של קים ז'ונג איל (צילום: רויטרס)

אלא שהמשטר הצפון קוריאני אינו שונה מאוד ממשטרים טוטליטריים אחרים ומכאלה קומוניסטיים או פוסט-קומוניסטיים בפרט, שנדבך מרכזי של שימור הלגיטימציה של מנהיגיהם היה מושתת על פולחן אישיות. מנהיגים רבים במדינות טוטליטריות במקומות שונים בעולם נהגו כך והדוגמאות רבות.

נשיא - גם אחרי המוות

אולי המשעשע ביותר מכולם היה ספרמורט ניאזוב, שכיהן כנשיאה של טורקמניסטן הפוסט-סובייטית מאז התמוטטות הגוש הסובייטי ועד למותו בשנת 2006. ניאזוב כינה את עצמו "טורקמנבאשי" ("ראש הטורקמנים"), כנראה בהשפעת השם שלקח לעצמו מוסטפא כמאל בתורכיה – אתאטורק ("אבי הטורקים"). ניאזוב הורה לשנות את שמם של יישובים ואתרים בטורקמניסטן לשם "טורקמנבאשי" או לשמם של בני משפחתו ותמונות ופסלים שלו ושל קרוביו התנוססו בכל מקום במדינה, ממרכזי הערים הגדולות ועד ללב המדבריות המרוחקים ביותר.

אולם מעבר לאספקטים החיצוניים והטריוויאליים-משהו של פולחן האישיות של ניאזוב במרחב הציבורי המדינה, הרחיק המנהיג הטורקמני לכת וביקש להציג את עצמו ואת אישיותו כאלוהיים: הוא הכריז כי נשיאותו היא עניין נצחי ומינה עצמו נשיא לכל תקופת חייו ולאחר מותו. ניאזוב ניסה גם להשפיע על חייה התרבות של תושבי ארצו ולשנותם ברוחו ובדמותו ופירסם ספר בשם "רוחנאמה" ("ספר הרוח") שהיה שילוב של אוטוביוגרפיה של הנשיא, ספר מוסר, ספר היסטורי, קובץ של אנקדוטות במבנה שירי או פרוזאי ומדריך מיסטי.

פסל הרוהנאמה בטורקמניסטן (AP , Burhan Ozbilici)
בכל יום נפתח הספר ופרק ממנו מוקרא. הרוחנאמה (צילום: AP)

ניאזוב קבע כי הספר יהיה המדריך הרוחני של האומה הטורקמנית הצומחת, שלא הייתה לה מסורת מפותחת של ספרות כתובה, וכן המצפן המוסרי של כל טורקמני באשר הוא. בתחילה, הוכנסו לימודי הרוחנאמה למערכת החינוך והמערכת האוניברסיטאית במדינה, אך במהרה נקבעו חוקים ותקנות שהפכו את הכרת הרוחנאמה ושינונה על-פה חובה לכל טורקמני: אנשי-דת נצטוו ללמד את הרוחנאמה בדרשותיהם במסגדים ולהעניק לה חשיבות גדולה כמו לספר הקוראן. מסגדים שבהם שירתו אנשי-דת שסירבו ללמד את ספרו של הנשיא, נהרסו על-ידי המדינה ואנשי-הדת הסרבנים עצמם נכלאו. בהמשך, הפך שינון הרוחנאמה תנאי בסיסי לקבלת מסמכים רשמיים מן המדינה, כדוגמת דרכון, תעודת זהות או רישיון נהיגה. ניאזוב עצמו היה מלמד בטלוויזיה הממשלתית פרקים מתוך הרוחנאמה ודן בספר בישיבות ממשלתיות. מונומנט של הספר הוצב בכיכר הבירה, אשגבאט, ובכל יום בשעה קבועה הספר הענק נפתח ופרק מן הרוחנאמה מושמע בקול רם ברחבת המונומנט. גם כיום, למעלה מחצי עשור לאחר מותו של ניאזוב, עדיין מקובל הרוחנאמה כחיבור הלאומי והמקודש בטורקמניסטן ולימודו זוכה בתמיכתם המלאה של מנהיגי המדינה.

שינה גם את הדגל

מנהיג אחר שאימץ פולחן אישיות כוחני וכפייתי, וזכה על כך לפרסום רב בעולם כולו היה סדאם חוסיין נשיא עירק לשעבר. סדאם מילא את ארצו בפסלים בדמותו ובכיכרות הערים העירקיות ניצבו עשרות פסלים זהים לפסל המפורסם מכיכר פירדוס בבגדד שמראה הפלתו על-ידי האמריקנים עם סיום ההשתלטות על העיר ב-2003 הפך לאחד המראות הזכורים ביותר של המלחמה בעיראק.

אחד המונומנטים המגלומניים ביותר שבנה סדאם היה קשתות הניצחון, ברחבת המצעדים המרכזית בבגדאד. הפסל העצום נבנה בשנת 1989 לרגל הכרזת הניצחון העיראקי על איראן במלחמה הארוכה שניטשה לכל אורך שנות ה-80 בין המדינות. המונומנט, העשוי כולו ממתכת שהותכה מנשק שלל אירני ושלצידו פזורות קסדות שנלקחו מגופות חיילים אירנים, ידוע גם בשם "ידי הניצחון", כיוון שהידיים האוחזות בחרבות נוצקו בדמות ידיו של "המנהיג" המנצח.

שער הניצחון בבגדד (Creative Commons)
עשוי כולו ממתכת שהותכה מנשק שלל אירני. שער הניצחון (צילום: creative commons)

פולחן האישיות בעירק מעניין במיוחד כיוון שמעבר לאישיותו של המנהיג ולהאדרת המשטר, היה בו רובד עמוק יותר, של ניסיון לבסס לגיטימציה במגזרים השונים של החברה העיראקית ולצייר את סדאם עצמו כמיצגו המובהק של כל רובד בזהות העיראקית המורכבת: בפסלים, בתמונות ובציורי-הקיר שפוזרו באלפיהם ברחבי עיראק, מוצג סדאם חליפות כבן-דמותו של סלאח א-דין, המצביא המוסלמי המיתי, וכבן דמותו של נבוכדנצר, המנהיג הבבלי.

בשלב מאוחר יותר של נשיאותו, וביתר שאת בעקבות מלחמת המפרץ ב-1991, ביקש סדאם להדגיש את אדיקותו הדתית והציב לשם כך פסלים שלו כשלראשו כיפת ברזל הדומה לכיפת מסגד אל-אקצא בירושלים, או תמונות שלו אוחז את ספר הקוראן. בתקופה זו שינה סדאם גם את דגל המדינה והוסיף במרכזו את המלים "אללה אכּבר" בכתב ידו וכן הכריז כי הדיאלקט של עיר הולדתו, תיכּרית, יהיה הדיאלקט הרשמי בעירק, שכן, כך לטענתו, היה זה הדיאלקט הערבי הקרוב ביותר לזה שהיה מדובר בחצי האי ערב בתקופת הנביא מוחמד.

מוקדם עוד לקבוע כיצד תיראה צפון קוריאה בימיו של יורש העצר קים ז'ונג און ומה יעלה בגורלו של פולחן האישיות שעד כה עבר כירושה, מן הסב אל האב. אין ביטחון מלא (אם כי אפשר להניח) שהנכד ילך בדרכיהם של אבותיו שכן כבר קרו מקרים בעבר הלא-רחוק שביטול פולחן האישיות בא דווקא מצד נאמני המשטר שמשך שנים עמלו לצד המנהיגים על טיפוחו של הפולחן. כך היה בברית המועצות לאחר מותו של סטאלין, כאשר במה שלימים נודע כ"נאום הסודי", בפברואר 1956 הכריז מנהיג ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב על סלידתו מפולחן האישיות שטיפח סטאלין בשנותיו בשלטון ומהטיהורים שערך בשורות המפלגה הקומוניסטית. משנחשפו במערב, הפכו דבריו הדרמטיים של חר'ושצ'וב בנאום להוכחה הניצחת לדרכיו של המשטר הסטאליניסטי, אך בברה"מ פנימה, הם סללו את הדרך לתהליך דה-סטליניזציה, מחיקה (גם אם לא מלאה) של סממני פולחן האישיות מתקופת סטאלין.

אנואר הוג'ה יושב לימינם של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית חרושצ'וב ושל סאו (AP)
הוג'ה וחרושצ'וב (צילום: AP)

תהליך דומה אירע גם באלבניה לאחר מותו של מנהיגה אנוור הוג'ה, לאחר 44 שנות שלטון. יורשו של אנוור, מי שהיה יד ימינו ומן הקומוניסטים-לניניסטים הדוגמטיים ביותר במפלגה הקומוניסטית האלבנית, רמיז עלייה, היה לבסוף זה שהכריז על רפורמה מרחיקת לכת במשטר במדינה, על מעבר למשטר פרלמנטרי רב-מפלגתי ועל חיסולו של פולחן האישיות שהנהיג במדינה קודמו, אנוור הוג'ה.

אם כן, כפי שראינו, פולחן האישיות, מעבר להיותו ביטוי למגלומניה של המנהיג ולכוחנות של המשטר שבראשו הוא עומד, הוא לעתים גם אמצעי תקשורת, גם אם כוחני למדי ולעתים אף אלים ורצחני, של המשטר עם עמו ולעתים ניתן לראות בו ניסיון של המשטר "לתקשר" עם העם ו"להיענות לצרכיו" (או כך לפי פרשנותו, לפחות) בעניינים תרבותיים וחברתיים כגון הבניית הזהות, שימור המורשת ההיסטורית ובניין הזהות הלאומית והלכידות החברתית במדינה. מנגד, אפשר ללמוד לא מעט מפולחן האישיות ומדרכי התקבלותו בחברות של המדינות הרודניות הללו, ולא רק על המנהיגות הדכאנית אלא גם על נתיניהן ועל הפרקטיקות הקיימות בחברות הנתונות במשטר כפייה כוחני ותחת משטר של פחד ודיכוי.

עת חפירה: טורים נוספים

עת חפירה: רעבים לניצחון - שביתות רעב בהיסטוריה
עת חפירה: ההיסטוריה לצד המפגינים בכיכר תחריר
עת חפירה: מחירה היקר של בנייה מגלומנית

עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"