השם ישמור

"סודה", עונה ג'ורג', "ס?ו?ד?ה. כל השמות נשמעים קצת מוזר בפעם הראשונה ששומעים אותם. מה רע בסודה? זה שם תוסס, מרענן!"

אחר כך הוא ינסה להציע גם את "שש" ואת "שבע" בתור שמות מנצחים.

אם נפתח את ספרי הטלפונים של ארה"ב, ייתכן מאוד שנמצא שם גם כמה "סודה". אצלנו, מתברר, אפשר למצוא את נענע, את מתוק דבש, את אי, את שמש, את כלב וארנב, את ברוס לי, ואפילו - מי היה מאמין - גם את סינדרלה. השמות הללו נראים אמנם כאילו נלקחו מסיפורי הילדים, אבל כולם אמיתיים, חיים ובועטים, כל אחד מיוחד ויוצא דופן ולעיתים אין שני לו בארץ כולה. שמות מוזרים מעולם החי, הצומח, הדומם והמופשט, שמות של ערים ושמות מעולם האגדות. אין גבול לכושר ההמצאה.

מה גורם להורים לקרוא לילדם בשמות כמו נענע, אשכולית, חלום או גחלילית? מה גרם למר וגברת בדראן מהכפר מייסר שבמשולש לקרוא לבתם סינדרלה? ואיך זה נשמע בחיי היום יום? אשכולית, רוצה מיץ?... נמר, בוא לאכול... ציפור, עופי מפה... אין סוף לסיטואציות המשונות, המצחיקות והמביכות שאליהן נקלעו וייקלעו האנשים האלה.

יצאנו למסע מופלא בעקבות השמות הנדירים והמוזרים ביותר בארץ הקודש. איתרנו רק את מיעוטם, מן הסתם. לא מכולם קיבלנו מענה לשאלה הבסיסית - למה, ולשאלה המתבקשת שאחריה: איך חיים עם זה. יש ביניהם שנהנים מתשומת הלב הרבה שמורעפת עליהם, מיום הולדתם ועד זקנתם; יש שמתקשים להבין מה בדיוק עבר להוריהם בראש כשדנו אותם להיות שונים.

ראויים לציון דבריו של זרם פריאר, "זקן השבט", שאמר בגילוי לב: "טוב שהורים יזכרו שעם כל ההנאה על השם היצירתי שהם נותנים לילד שלהם, לא הם אלה שיצטרכו לסחוב אותו עד סוף החיים". ור?גע רחבי, בת ה?16 וחצי, אמרה שפעם רצתה להחליף לשם פשוט, לא מתוחכם ולא מתחכם. "רציתי להיות רגילה".
תופעת השמות הכפולים ראויה לדיון בפני עצמה. חיים בינינו לא מעט אנשים, ששמם הפרטי זהה לשם המשפחה שלהם - יעקב יעקב, חיים חיים, אברהם אברהם, נוח נוח, ועוד ועוד. כל אחד וסיפורו הוא, ועדיין לא ברור מדוע בחרו הוריו לקרוא לו בשם זהה לשם משפחתם, בידיעה הברורה שהוא ייאלץ להתמודד כל חייו עם ההערות שמסביב. באופן מוזר, מצאנו גם מישהו ששינה ביוזמתו את שמו הפרטי לשם המשפחה שלו: רמי חן, שמגיל 18 בחר להיקרא חן חן.

כלב ציפרוט (48), מנהל כלי הרכב של קיבוץ כפר עזה ואב לשישה ילדים, קרוי על שם סבו הטורקי, שאותו לא הכיר. מעולם לא חשב לשנות את שמו. "אני אוהב את השם שלי, אף על פי שגם היום לפעמים צוחקים עלי, שלא לדבר על הילדות. תמיד אהבתי כלבים, היה לנו כלב דלמטי שמאוד אהבתי. הילדים אף פעם לא קראו לי 'כלב הכלב', אבל כן, בהחלט היו בדיחות אחרות. גם היום עדיין קוראים לי לפעמים 'כ?לב בן יפונה'".

החברים והמשפחה מכנים אותו דווקא בשם החיבה המוזר - "ציף", נגזרת משם המשפחה שלו. "זה כבר נוהל קבוע עם אנשים חדשים", הוא צוחק, "אני אומר 'ציף', ואנשים מתחילים לשיר 'ציף ציף מעל לרציף'".

נמר לוי מנס ציונה (28) הוא בעל חברת הפקות ותקליטנות. הוא נולד גדול גוף כמו אביו, "ישר לבר מצווה", הוא מחייך. הוא נקרא על שם מפקדו של אביו בגדוד 890 של הצנחנים בקרבות מלחמת ששת הימים, שכונה "הנמר". "בשדה הקרב, כשהמפקד גסס, אבא הבטיח לו שלבן הבכור שלו יקרא בשמו. אחי הגדול הצליח להתחמק איכשהו, קראו לו נתנאל... לי כבר לא היה שום צ'אנס.

"השם הזה הוא חלק ממני. למזלי, הייתי ילד חזק וגדול פיזית. לא יודע מה היה קורה אילו נולדתי חנון... כילד היו לי הרבה קטעים. הקטע שהכי זכור לי זה מהבריכה, קפצתי מהמקפצה כשהמציל צעק לי ברמקול 'ילד! איך קוראים לך?'. עניתי בשקט: 'הנמר'.
אחרי שניים-שלושה ניסיונות להוציא ממני שם אחר הוא אמר בכעס: 'אתה צוחק עלי? עוף לי מהבריכה'. חזרתי הביתה וקיללתי את השם הזה ואת הבושות שעשה לי מול כל החברים".

רוב חייו הוא עסוק בהסברים על שמו. "בסקרים הטלפוניים תמיד חוזרים על השם: 'תומר?' אז אני מיד מאשר. אין לי כוח להסברים. לחברים שלי תמיד היה קשה לקרוא לי נמר, אז הצמידו לי את הכינוי טייגר. עם בחורות זה הכי כיף, בייחוד כשהן אומרות 'גם אם השם שלך היה חיים, היינו קוראות לך טייגר".
האמת היא שאם חושבים על זה - אריה, דב ולביאה מעולם לא גרמו לנו להרים גבה. אז מה הבעיה עם נמר?

את השיחה עם ארנב גרינשטיין (62) מלוד אני מנהלת בתיווכה של מתורגמנית מרוסית, אחרי שסיים את המשמרת שלו במפעל של "לחם אנג'ל". הוא נולד על גבול אוקראינה?הונגריה, ועלה לארץ עם אשתו בשנת 2001. "השם הונגרי, אבל רק בישראל קוראים לי ככה, באוקראינה כולם קראו לי 'ארנסט' או 'אדיק'. רק כשהגעתי לפה הבנתי לראשונה מה המשמעות של זה בעברית ושזאת בכלל חיה. אנשים צוחקים כששומעים את השם שלי, במיוחד הילדים. אבל למרות הצרות שזה גורם, ברור לי שאני אסיים את חיי עם השם שבו נולדתי. עברתי כבר את גיל 60, כבר מאוחר מדי להחליף את השם. מה גם שההרגל חזק יותר מכל בושה".

גחלילית וייס (47), יועצת חינוכית ממצפה הושעיה בגליל, מאוד אוהבת את שמה. מעולם לא עלתה בה המחשבה להחליפו. לכן גם לא רצתה להרחיב בשיחה איתנו: "זה אולי יישמע לך מצחיק - אבל אני מאוד רוצה לשמור את השם הזה לעצמי, שלא יעתיקו לי אותו".

אשכולית לוי (40 פלוס) מראש העין, אם לארבעה ילדים ("בעלי שמות רגילים ויפים", היא מדגישה) קרויה על שם נשיא המדינה, לוי אשכול, שנפטר בשנה שבה נולדה. עם נישואיה לבעלה, שמשון לוי, הרגישה מעין סגירת מעגל. "את בעלי, האהבה הגדולה שלי, הכרתי בזכות השם. הוא שמע את השם שלי והסתקרן. היה בטוח שאני 'חבילה עגולה', כשבכלל הייתי רזה. עד היום אנחנו צוחקים על איך שהגורל זימן בינינו. אמא מספרת שאבא חשב שייוולד להם בן ואז הוא יקרא לו 'אשכול'. כשנולדתי, עוד לפני שהחזיק אותי על הידיים, הוא אמר לה: 'לא יעזור לך. אנחנו נקרא לה אשכולית'".

"אבא אהב מאוד פוליטיקה, וכולנו סבלנו", היא צוחקת. "אחותי שרון קרויה על שם אריק שרון, אופירה על שם היישוב בסיני (שארם א?שייח'). איתי זה היה קטע קצת מוזר, כי אשכול היה מפא"יניק ואבא היה איש ליכוד שרוף. את יודעת, פתאום עכשיו אני קולטת שאני לא יודעת הרבה על אשכול, חוץ מזה שהוא מודפס על שטר כסף, מאה שקלים אולי?

"ביום יום קוראים לי אשכול. החברות קוראות לי אשכוליתי, ולפעמים אשכוליתוש. זה לא פשוט, שם חיבה של ארבע הברות... אבל אני חיה עם זה באהבה. מעולם לא חשבתי ברצינות לשנות את השם, אולי בגלל שהפחד מאבא היה חזק יותר".

אתרוג הלל (49) מזכרון יעקב, אדריכל במקצועו, לא קרוי דווקא על שם הפרי, אלא על שמה של אוניית "צים" שבה עבד אביו שמשון כימאי. "ב?1961 אבא הפליג לאנגליה, אמא היתה אז בהריון בחודש התשיעי. האונייה עלתה באש לא רחוק מהחוף, אבל הצוות חולץ. ואז הודיעו לו שנולדתי, אז לא היה לו בכלל ספק".

הוא האתרוג היחיד בישראל, ומילדותו אהב את השם. "זה שם מיוחד, כמוני. אינדיבידואלי מאוד. זו הסיבה שאין לי ואני לא אוהב שמות חיבה. עד היום צוחקים עלי בסוכות ושואלים אם יש לי אחות שקוראים לה ערבה או הדס. כמובן שכילד זה לא ממש הצחיק אותי... וזאת הסיבה שהיה לי חשוב לקרוא לבן שלי בשם רגיל: רון".

כששואלים את נענע טראוב (14), תלמידת כיתה ח' בבית הספר גורדון בתל אביב, מה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים, היא מיד מתחילה בשם, שעליו אחראי אביה, אליעזר. האב מספר ששנתיים לפני שנענע נולדה, אשתו של חבר היתה בהריון עם בתם הראשונה. "הוא שאל אותי אם יש לי רעיון לשם, ולא יודע למה, קפץ לי מיד הצמח נענע. הוא לא לקח את זה, כמובן, אבל אשתי דווקא אהבה את השם. אז כשהיא נכנסה להריון, החלטנו שלא משנה מין היילוד - אנחנו נקרא לתינוק נענע".

נענע, ילדה יפה ואנרגטית עם המון דמיון, מקפידה להדגיש שהיא על שם "העלים ההם", ואף באה לצילומים עם זר עלי נענע טריים וריחניים, שלא יהיו אי הבנות. יש לה הרבה כינויי חיבה: "חברים קוראים לי ננוצ'קה, נני, נוני. אמא ואבא קוראים לי ננושקה".

טראוב, היא מסבירה, היא מילה בגרמנית שפירושה אשכול ענבים. "נענע טראוב - זה בהחלט שם של שחקנית מפורסמת, את לא חושבת? כשישמעו את השם שלי, בטוח יבחרו בי. רוב האנשים ששומעים את השם שלי מתלהבים, רק ילדים מטומטמים צוחקים ואומרים דברים בסגנון 'תביאו לי תה עם נענע'. אני לוקחת את זה בקלות".
הקטע הוא שהיא באמת אוהבת תה. "עם נענע או בלי נענע, זה לא משנה. אני מתה על תה".

גם לחלון פיפרנו (48) מהוד השרון, בעל חברת גינון, לא היו חיים קלים עם השם. הוריו לא כיוונו, כמובן, לחלון שאנחנו מכירים. "אני בא ממשפחה דתית לאומית", הוא מספר. "גרנו בקיבוץ שדה אליהו. הוריי רצו שלבן שלהם יהיה שם תנ"כי שיתחיל באות ח', אות גרונית שהם אוהבים. הם חיפשו בקונקורדנציה ומצאו את השם ח?ל?ן, נשיא שבט זבולון, שמוזכר בספר במדבר. השם שלי הוא גם ראשי תיבות של שמות אחיותיי הגדולות ממני - חגית, לאה, נעמי.

"תמיד יהיה מישהו שיקרא לי אלון, חרון, חירון, ועוד כל מיני שיבושים מוזרים. כשאני אומר את שם המשפחה, זה בכלל נהיה קטלני. שם המשפחה שלי הוא במקור מאיטליה, כך שתמיד נעצרים לשאלות ארוכות. אבל את שם החיבה שלי, 'חלי', שזכויותיו שמורות רק למשפחה שלי, אני הכי אוהב".

מנורה חזני (33) היא במאית סרטים ומורה לקולנוע משבי שומרון, בתו של בני קצובר, מראשי ההתיישבות ביש"ע. הוא זה שאחראי לשם מנורה. "נולדתי כמה ימים לפני חנוכה, בשבת. בהפטרה של אותה שבת קראו את הנבואה של זכריה הנביא על המנורה, ואבא אהב את השם. לימים, גיליתי שהשם עזר לי לא אחת להיות מי שאני בפני עצמי, בלי קשר להיותי בת למשפחת קצובר".

לצד שמות החיבה מנו או מנולי, יש גם את למפה או למפארה (מנורה, בספרדית), "והכי שנאתי את זה. היה קשה לי עם ההצקות של הילדים. כשגדלתי, למדתי את משמעות השם והבנתי שהוא מקור לעוצמה וכוח. המנורה היתה עשויה כולה ממקשת זהב טהור, משהו קדוש שקשור לבית המקדש. זה גרם לי לשאוף ליותר".

היא מעולם לא שקלה לשנות את השם, "אבל לאמא היו ייסורי מצפון על השם המוזר שלי. בגיל 18 היא אמרה שמבחינתה זה יהיה בסדר אם ארצה לשנות אותו". היא לא שינתה.

צופר זהבי (34), חקלאי מקיבוץ עין חרוד, חלם לשנות את השם שלו לשי. אבל הפחד מהשינוי ומהתגובות התברר כחזק יותר מהמבוכה שבשם. הוא קרוי על שם דוד שלו, צופר זהבי, גם הוא בן הקיבוץ שנהרג ביום כיפור. "זה משהו מהתנ"ך, אבל אני לא סגור על זה", הוא אומר. "שנים היה בי כעס מאוד גדול על אבא שרצה את השם ועל אמא שנכנעה. עדיין זכורים לי קולות של צופרים שהילדים היו עושים בכל פעם שהתקרבתי אליהם. היו ימים שחזרתי הביתה בוכה ושאלתי את אמא בכעס איך היא יכלה לעשות לי את זה. ילדים הם אכזריים. גם היום אני תמיד מוצא את עצמי זז הצידה ולא נדחף קדימה, כדי שלא ישאלו אותי 'איך קוראים לך?'. כשזה כבר מגיע אז אני אומר לאנשים את שם החיבה שלי - צוף. איתו אני מרגיש הכי נוח".

תלתל שחר (17 וחצי) נולדה עם סלסולי זהב. אמה, איריס, החליטה על השם כשעוד היתה בבטן: "ידענו שאנחנו מסתכנים עם השם, אבל היתה לי תחושת בטן שהילדה תיוולד מתולתלת". תלתל, תלמידת י"ב בתיכון אוסטרובסקי ברעננה, מאוד אוהבת את השם. "לא פעם שאלתי את אמא, 'מה היה קורה אם הייתי נולדת עם שיער חלק?', והיא תמיד ענתה: 'אז מה, לא כל מישהי שקוראים לה יפה היא בהכרח יפה'. אותי זה תמיד הרגיע".

התגובות שבהן היא נתקלת הן "לרוב התפעלות, לא צחוקים מרושעים". אמה קוראת לה תול, חברים קוראים לה חתול, ויש גם שהרחיקו עד תלתלונה - "כי הם אומרים שהתלתלים שלי זה כמו רכבת הרים בלונה פארק".

שם פרטי: מתוק. אבל זה לא נגמר בזה. שם משפחה: דבש.
מתוק דבש (46), אב לחמישה ועובד היי?טק מאריאל, קרוי בכלל על שם סבו מעתוק. "כשעלה לארץ מטריפולי, השמיטו בכניסה לארץ את העי"ן. אני, שהייתי הנכד הראשון שלו ונקראתי על שמו, נשארתי עם המתוק הזה".

מאז הוא נקלע לסיטואציות מצחיקות ומביכות גם יחד. "בשירות הצבאי היו שואלים אותי בש"ג איך קוראים לי, וכשהייתי משיב 'דבש', היו נכנסים לכוננות שיא. תמיד חשדו שאני באמצע פעילות צבאית או תרגיל מבצעי. כשפגשתי את חברתי, שהפכה אחר כך לאשתי, הייתי קצין. היא ביקשה ממני לראות את תעודת הקצין כדי להאמין, וגם אחרי שראתה אני לא בטוח שהאמינה.
"עם הזמן, למדתי לנצל את השם. בפגישות עסקיות, למשל, זה תמיד מעלה חיוך שמפשיר את האווירה ופותח דלתות. בכל תחילת פגישה יש את הרגע הראשון של חששות של כל הצדדים, ואצלי זה מתפוגג ב?30 השניות הראשונות".

אז החיים שלו דבש? הוא אומר שכן. "בהחלט מתוק לי בחיים. אני נהנה מכל רגע".

מרה גרינברג (68) החלה להבין את הבעייתיות של שמה רק אחרי שעלתה מאוקראינה. "אמא ראתה את השם מרה בסרט אמריקני שהיא מאוד אהבה, ולאמא שלה קראו מרים. אז כשנולדתי היא ישר ידעה שזה השם שהיא הולכת לתת לי", משחזרת גרינברג, תושבת בת ים. "באוקראינה זה שם שמזוהה עם יהודים. בישראל לא. פה יש לי הרבה בעיות".

הבעיות האלה החלו כבר ביום הראשון לעבודתה בישראל, כשניגשה להנהלת החשבונות כדי להסדיר את פרטיה האישיים. "המנהלת המליצה לי בחום לשנות את השם, אבל אמרתי לה מיד שלא. אין ספק שמאז שאני בישראל יש הרבה שאלות והצקות סביב השם. באוקראינה הייתי גאה בו, גם כי נקראתי על שם שחקנית מהסרטים, והוא נשמע יפה. פה למדתי לא לאהוב אותו".

קטן איסקוב (51), חייט מרמלה, ממש לא קטן. למען האמת, הוא מתנשא לגובה של יותר מ?1.80 מ'. הוריו נתנו לו את השם בבריה"מ, על שם סבו: "אצלנו זה מנהג שלבן הבכור נותנים את שם הסבא, לאות כבוד". החברים קראו לו תמיד קונסטנטין, ובשם הזה גדל. רק כשעלה לארץ, לפני 19 שנה, הודבק לו שוב השם המקורי מתעודת הזהות. "מעולם לא היתה לי בעיה עם אף אחד מהשמות, אפילו שלפעמים אומרים לי שאני לא קטן, או כל מיני בדיחות אחרות. זה לא מפריע לי".

זרם פריאר (84) ניהל בעברו את מחלקת הילדים בבית החולים שערי צדק. הוריו, רחה, עובדת סוציאלית ומייסדת מפעל "עליית הנוער", ומשה יששכר, שהיה רב הקהילה בברלין, החליטו מטעמי ציונות נלהבת לקרוא לשלושת בניהם בשמות "עבריים": זרם היה הבכור, ואחריו באו שלהבת (שנפטר לפני 14 שנה) ועמוד (שנפטר לפני 11 שנה). בכל שמות האחים יש התייחסות לאחד מכוחות הטבע - אש (עמוד האש ושלהבת אש), ומים - בשמו שלו ובשם אחותו מעיין, כיום בת 80, שהיתה הראשונה בישראל שנקראה בשם הזה. "אנחנו אמנם מיוחדים בשמות, אבל אנחנו גם אנשים מיוחדים", אומר זרם. "היו תקופות שהיה לי קשה מאוד עם השם, אבל אף פעם לא חשבתי לשנות, כי ידעתי שהוריי לא יאהבו את זה. אבא היה מספר שהתלבט בין זרם לארז. אין לי ספק שעם ארז היה לי הרבה יותר קל".

זרם אומר "כל חיי נקראתי זרם, גם כשבחיל האוויר הבריטי כינו אותי 'סם'. כשהגענו ארצה מאנגליה, התחילו גם הבעיות עם שם המשפחה שלנו, שמבוטא 'פראייר'. בכלל, טוב שהורים יזכרו שעם כל ההנאה על השם היצירתי שהם נותנים לילד שלהם, לא הם אלה שיצטרכו לסחוב אותו עד סוף החיים".

עשירה שמש (78) מחולון קיבלה את שמה מתוך כוונה של הוריה לשנות את מזלם. "הוריי היו במצב לא טוב מבחינה כספית. כשנולדתי, אמא אמרה לאבא שהנה הזדמנות טובה לדף חדש ולהתחלה חדשה. שנים שהיא היתה מספרת לי איך אמרה לאבא 'נקרא לה עשירה כדי שהמצב יהיה יותר טוב, אולי היא תפתח לנו את המזל'. ובאמת, השם עשה את העבודה - והמזל נפתח".

עשירה כל כך אוהבת את השם ומרוצה ממנו, שהיא לא מוכנה שיקצרו לה אותו: "מה, עשירה שמש לא מספיק יפה? יש לי בחיים המון עושר והמון שמש ושמחה. שמות מביאים מזל".

שתי נכדותיה של שמש נקראות על שמה: האחת רשומה בתעודת הזהות כעשירה, ולשנייה קוראים שירה. "הן שמחות שהן קרויות על שם סבתא. וגם אני. זה שם טוב וחזק".

ירושלים קאופמן (56) מתל אביב חיה בשלום עם שמה. הסיפור שלה כולו צירוף מקרים מוזר ומרתק: ירושלים נולדה בתל אביב, ומעולם לא התגוררה בירושלים, הגם שזו העיר האהובה עליה בארץ; כיום היא מנהלת מחלקת ההשקעות בסניף תל אביב של בנק ירושלים. "זאת בכלל חגיגה שלמה", היא צוחקת.

ביום יום כולם קוראים לה ג'סי, "אבל אני מכבדת את השם שהוריי נתנו לי. לאמא היוונייה של אבא שלי קראו ירוסלים, ואני קרויה על שמה. אני יודעת שהשם שלי לא קל לעיכול. בצבא תמיד חשבו שאחד הפקידים הכניס בטעות את מקום מגוריי במלבן של השם".

תל אביב ביצ'א (32), שגר בנתניה ועובד בחנות, קיבל את שמו באתיופיה - והוא גאה בו. "אבא, שהיה ציוני אמיתי, אמר לי בילדותי: 'לא ראיתי את תל אביב בחיים, אבל זה השם שמתאים לך - תוסס ומלא חיים'. עליתי לארץ בגיל 6. מעולם לא צחקו עלי, אולי בגלל שהייתי ילד עם ביטחון עצמי. ביום יום קוראים לי אביב, זה שם שאני מאוד אוהב, אבל אני בהחלט מודה לאלוהים שלא נתן לאבא רעיונות לקרוא לי בשם דימונה, למשל".

מי שנושאת את שמה בהמון גאווה ונכנסת לנעליים חלומיות מבלי להניד עפעף היא סינדרלה בדראן (13), תלמידת כיתה ז' מכפר מייסר שליד בקה אל?גרבייה - הסינדרלה היחידה בארץ. ארונות חדרה עמוסים בשמלות מלמלה צבעוניות מנופחות, ממש כמו אלה של סינדרלה האמיתית. "שלושת האחים שלי והחברות שלי תמיד אומרים לי שאני מתלבשת כמו נסיכה ומחליפה שמלות יותר מכל החברות שלי", היא מחייכת. את השם בחר אבא שלה, זעל, והוא שם שייחודו בולט במיוחד בנוף הערבי. האב מספר ש"כשהיא נולדה, ראיתי את הפנים היפות והמלאכיות שלה, ומיד ידעתי שנקרא לה סינדרלה".

סינדרלה: "בבית אנחנו תמיד צוחקים שאבא כנראה שמע יותר מדי אגדות. את סיפור סינדרלה אני יודעת בעל פה מילדות, ואני מאוד אוהבת אותו. לפעמים אני מדמיינת שסינדרלה מהאגדות זאת אני, הנסיכה האמיתית. זה מאוד כיף".

ברוס לי סואעד (22) מהכפר הבדואי סלאמה שבגליל, העריץ את השחקן ברוס לי מילדות, ושאף להיות חזק כמוהו. "כשהייתי קטן פחות התלהבתי מהשם, אבל בסוף התרגלתי", אומר ברוס לי, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. "עשיתי תחקיר קטן משלי וגיליתי שיש ארבעה שנושאים את השם הזה בארץ, החמישי נפטר לפני כשנה בשיבה טובה בירושלים. השמות האלה פופולריים בעיקר אצל דרוזים ובדואים. ותאמיני לי, מניסיון, כשאת נולדת לתוך השם הכי מוזר בעולם, את מרגישה ומתנהגת כאילו זה הדבר הכי טבעי ולא משהו חריג".

שלום שלום (25) מאור יהודה הגיע לצילומים יחד עם בן דודו - שגם לו, קשה להאמין, קוראים שלום שלום. מה גרם להוריהם לקרוא לבניהם בדיוק בשם המשפחה שלהם - כאילו חסרים שמות אחרים? "אנחנו קרויים על שם סבא שלנו, שנולד בעיראק", הם מספרים. "יש אצלנו במשפחה כמה בכורים שקרויים כך, זה כבוד. בגלל זה, גם אם מישהו צוחק עלינו, זה ממש לא מזיז לנו. ויש בזה גם יתרונות: אף אחד לא צריך להתאמץ ולדעת מה השם הפרטי ומה המשפחה. לזה לפחות יש לנו פטור לכל החיים".
אמו של שלום שלום אומרת ש"במקרה או לא, הוא ילד רודף שלום. מאז שהוא קטן הוא ככה. זה מהבית". והבן דוד שלום שלום מוסיף: "מעולם לא לעגו לי. פעם מתחכם אחד ניסה לקרוא לי שלום בריבוע, אבל זה היה טיפשי. אני למדתי קצת מתמטיקה ואני יודע ששלום שלום זה לא שלום בריבוע, אלא פעמיים שלום".

חן חן (33), מורה לריקודים מקריית ביאליק, הוא זן נדיר. עד גיל 18 קראו לו בכלל רמי חן, מה שלא היה מכניס אותו כלל לכתבה הזאת. אבל אז הוא ניגש מיוזמתו למשרד הפנים - והחליף את שמו הפרטי לחן. "לא אהבתי את השם רמי, ואני מאוהב בשם חן. אז מה? אני שלם עם זה לגמרי".

התלמידות בבית הספר קוראות לו חנוש ("יותר נחמד מ'רמוש', לא?"), אבל במשפחה ובקרב החברים יש שממשיכים לקרוא לו רמי, מתוך הרגל. "במילואים תמיד שואלים אותי 'איך קוראים לך, חייל?' ואני אומר, 'חן חן', וזה מיד גורר שאלה 'מה חן?' ושנייה אחר כך בא המשפט הקבוע, 'יאללה יאללה, תוציא חוגר'".
הוא מספר שהוא עדיין לא נשוי, ותוהה אם יש קשר לשם. "יש כאלה שאומרים לי שעם 'רמי' היה הולך לי יותר בקלות, מה את אומרת?"

האחיות לעד (36), מתת (35) וחלום (28) גלסרוט מראשון לציון נולדו ליעקב ולאה, שהכינו "קופה" של שמות מיוחדים. "כבר בפגישה הראשונה, כשדיברנו על ילדים, דרשתי שנקרא לילדים בשמות מיוחדים", נזכרת לאה. "הוא צחק ואמר: 'מה, כמו ציפורה?'. בהריון הראשון הוא כבר בא עם רשימה, ואמר 'לא יעזור לך. אלה השמות'. מאז רשימת השמות המעניינים וההזויים מתארכת, אבל אנחנו לא רוצים לפרסם: זה סוד משפחתי לפחות עד הלידה הבאה של ילד במשפחה".

לעד: "נולדתי בסוף מלחמת יום הכיפורים. ההורים שלי קיוו שזו תהיה המלחמה האחרונה, ושיהיה שלום לעד. לצערי, השם שלי לא עזר". לילדיה היא קראה תו וקמע - "גם אלה שמות מהרשימה המשפחתית", היא צוחקת. "בשם תו מאוד אהבתי את הצליל, בקמע את העוצמה והמשמעות. היום ילדים מציקים פחות ביחס לשמות, כי הם גדלים לתוך השמות המיוחדים".

לעד לא ממהרת לחשוף את שמה בפני אחרים ("לא בא לי שיעתיקו ממני"). היא מקווה מאוד שאין עוד מישהי בארץ עם השם הזה, "כי אם יש - אתבאס מאוד".

מתת קיוותה מאוד להיקרא בשם של אחותה הבכורה, לעד. "כשהייתי קטנה כעסתי על הוריי למה לא נתנו לי את השם שלה, שהיה בעיניי השם הכי יפה, הכי חזק ונצחי. לא נרגעתי, עד שההורים סיפרו שהשם שלי מלא באהבה, שזאת מתנה מאלוהים". מתת - "עקרת בית גאה" - היא אם לקשת בת החודשיים ("שם של אבא"), ולתאומות ליאל ותבל, בנות השלוש וחודשיים.

כשמדברים על קושי היא נזכרת באחיין שלה, קמע: "כשנתנו לקמע את השם, הרבה אנשים היו בשוק. גם החברים היו קצת בהלם ואמרו 'מה, האמא לא אוהבת את התינוק שלה?' זו היתה האמירה הכי טיפשית ששמעתי. מה הקשר בכלל?"

חלום, בת הזקונים (26), נישאה לפני כמה ימים לבעל שם "בנאלי", כהגדרתה - ניר. רוב חייה עבדה בשירות לקוחות, כיום היא בחברת ביטוח ומקימה סטארט אפ. "כשהייתי קטנה, השם היה יותר מוזר. בבית הספר היו אמירות - בעיקר של המורות - כמו 'חלום, תפסיקי לחלום'. אבל מעולם לא חשבתי להחליף שם. להפך, עם השנים התפתחו הרבה שמות חיבה - כמו חלומי (כמו הגבינה), חלומה, חלי, חלומית. עם כולם אני בסדר.
"למדתי לנתב את השם לכיוון שנוח לי. למשל, מתקשר לקוח עצבני ושואל 'איך קוראים לך?' כשאני עונה, הוא מיד צוחק. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על השם שלי, ואת רואה איך האיש נרגע ומתחיל לדבר אחרת".

אבל יש גם חסרונות. "מהר מאוד למדתי שגם כשאני לא רוצה, זוכרים את השם שלי. זה הקטע המעצבן. נניח, לקוח לא מרוצה לא יזכור שם בנאלי כמו טלי או אורנה; אותי הוא יזכור".

עתר (18), ר?גע (16 וחצי), יערי (15) ועילאי (13) רחבי מירושלים הן בנותיהם של יואב וברוריה. כבר לאחר שההורים נישאו היו ברור להם שיקראו לילדיהם בשמות מיוחדים, עם האותיות עי"ן ורי"ש. "אני אוהבת את הצלילים של האותיות הללו", מסבירה ברוריה, מרצה ללשון באוניברסיטה העברית. "מאחר שאני אשת המילים בבית, לבעלי לא היתה שום ברירה".

עתר ("עם ת', לא עם ט'!"): "אמא כל השנים אמרה לי שזה שם טוב וחזק שמשמעותו שפע, אבל זה לא ממש עזר. היו ילדים שקראו לי 'אתר בנייה' או 'אתר אינטרנט', הייתי נעלבת מכל דבר ורצה לאמא שלי בוכה. מתתי לשם רגיל, כמו שהיה לחברות שלי. אחר כך למדתי לחיות עם השם שלי, כבר לא מתעמקת בזה יותר מדי. עדיין בלתי נסבל שחושבים שהשם המלא שלי הוא עטרת או עטרה".

ר?גע ("בחולם חסר!"), תלמידת י"א בתיכון רנה קאסין, עדיין אמביוולנטית לגבי השם שלה. "לפעמים הוא בא לי טוב ולפעמים לא. פעם רציתי להחליף לשם 'חן'. משהו פשוט, לא מתוחכם ולא מתחכם. רציתי להיות רגילה. אבא סיפר לי שכשהייתי בת חודש הוא בא לאמא ואמר 'אולי נקרא לה יובל?' אבל כבר היה מאוחר מדי".

יש לה כינויים רבים - ביניהם גוגה, רוגלעך, רוגה, גו, רו וקריזה. "קריזה בא כשאני לא באמת ברוגע. כאילו ההיפך. היו לי מצבים שחטפתי קריזה והיה מי שעמד לידי ואמר לי 'תרגיעי, רוגע'. ואיכשהו זה גרם לי לצחוק. אבל בדרך כלל אני באמת רגועה.

"את השם שלי אני כותבת עם חולם חסר, כך שזה נראה כמו רגע, אז היו שקראו לי גם ר?גע. עדיין, בכל פעם שאני מגיעה לכיתה חדשה, אני צריכה לגשת בשקט למורה ולהגיד שהשם שלי מבוטא רוגע ולא רגע".

ים, ציפור, שמש, אי ואנוש יערן הם חמשת ילדיהם של אבשי (אבשלום) ובר. הוא ביולוג, היא גבנית. לילדיהם קראו בעקבות אירועים או מצבי רוח.

ים (20 וחצי) נולדה בתקופה שאבשי עבד בבית ספר שדה בחוף ניצנים. "היינו קרובים לים, והשם נראה לנו הכי מתאים, הכי טבעי", הוא מספר. היום ים נשואה, ולבנה קראה דרור. אביה לא מאוכזב: "דרור נהפך שוב לשם נדיר. לכי תדעי, אולי לנכד הבא שלנו יקראו אברהם".

ציפור (18 וחצי) קיבלה את שמה כשהמשפחה היתה בטיול ארוך באוסטרליה. "השם התאים מאוד, כי הוא סימל מבחינתנו את החופש".

כעבור שנה וחצי נולד הבן שמש (17), ולאבשי היה ברור מרגע שראה אותו שזה יהיה שמו. "הוא נראה ממש כמו השמש, עוד לפני שבכה את הבכי הראשון שלו. ילד גדול וחזק כזה, כולו זורח כמו שמש. זה השם שהכי התאים לתחושות שלנו באותו רגע".
שנתיים וחצי אחר כך נולדה אי (15). "זו היתה תקופה שבה הקמנו את חוות העזים שלנו בהרי ירושלים והרגשנו בודדים בעולם. ממש כמו אי. השם הזה התאים לשנינו מיד".
לפני 11 שנים נולד אנוש. עליו אומרים ההורים: "רצינו שם רגיל סוף סוף, משהו אנושי".

למזלם, הם אומרים, הילדים מאוד אוהבים את שמותיהם. גם העובדה שעד כיתה ו' למדו הילדים בבית, ורק אחר כך יצאו החוצה למסגרות חינוכיות, חיזקה אותם. אנוש: "אני מאוד גאה בשם שלי, לעולם לא הייתי מחליף אותו. נכון, כשאני פוגש ילדים חדשים הם קצת צוחקים, אז מה? לא ממש אכפת לי. גם אין לי שום קיצורים או שמות חיבה. לי ולכל האחים שלי קוראים בשמות המלאים, אולי בגלל שממילא הם שמות קצרים".

אבשי: "ילד יכול להרגיש רע, להתבייש או לכעוס כשיש סתירה בין שמו לבין האופי שלו. למשל, ילדה מכוערת שקוראים לה יפה. במקרה שלנו, השמות מתאימים. שמש, למשל, הוא באמת ילד זורח, ולא אחת מושך אש. באופיו הוא 'שמשי'. אנוש הוא הרחמן והאנושי שבמשפחה. וים - היא זורמת יותר מכולנו".