ישראל לא היחידה שנלחצת

שאלת הגרעין האירני מצויה בשנים האחרונות במרכזו של השיח הערבי. הדאגה המקננת בקרב ההנהגות הערביות היא משינוי דרמטי במשוואת הכוח האזורי עם הפיכתה של אירן למדינה גרעינית. מנקודת מבטן של מרבית המדינות הערביות יקנה הגרעין לאירן חותם סופי של מעצמה אזורית ויעודד אותה להתערב ביתר שאת בענייניהן הפנימיים. מציאות כזו תצמצם במילא את השפעתן של המדינות הערביות במרחב המזרח תיכוני.

חשש זה, המלווה את מרבית המדינות הערביות המתונות (מצרים, סעודיה, ירדן, מדינות המפרץ ואחרות), הנו ביטוי לתהליכים ומגמות ששינו את פניו של המזרח התיכון בפתחה של המאה ה – 21. מתחים דתיים (סונה מול שיעה) ואתניים (ערבים מול פרסים) שטפו את שדות המזרח התיכון מאז אפריל 2003 (הדחתו של סדאם חוסין) ויצרו עובדות כוח חדשות שבמרכזן ניכרת התעצמות משמעותית של שחקנים לא ערביים (אירן ובמידה מסוימת גם טורקיה) על חשבונן של מדינות ערביות. על רקע זה נראה תהליך ההתעצמות הגרעינית של אירן מאיים מתמיד.

מצרים, המדינה הערבית הגדולה ביותר, ניצבת בצדו האחד של המתרס ומתריעה כנגד כוונות ההתעצמות האירנית. חשיפתה של חולית החיזבאללה באפריל 2009 במצרים ויעדיה מרחיקי הלכת (הפלת שלטונו של חוסני מובארק) היו בבחינת הוכחה נוספת למתקפתה האגרסיבית של אירן באזור. העיתונות המצרית, הכתובה והאלקטרונית, ניהלה בשנים האחרונות דיון ער ונוקב בדבר מגמות ההשתלטות האירנית על "מחוזות רופפים" במזרח התיכון. מנהיגי מצרים הביטו בדאגה על ההשפעה הגוברת של אירן בעירק שלאחר סדאם, בלבנון ועל התמיכה השיטתית שהעניקה הרפובליקה האיסלמית לתנועות החמאס והחזבאללה. מדיניות זו, כך הם מניחים, תתחזק ביתר שאת לכשתהפוך אירן למדינה גרעינית ותיצוק תוכן לחשש שהועלה על ידי אחד מבעלי הטור הבולטים בעיתונות הערבית כי "אירן הגרעינית מחייה את חלום האימפריה הפרסית". לדאגה זו שותפות מדינות כמו ירדן ואולי אף מדינות מרוחקות יותר מלב המזרח התיכון כמו מרוקו.

מודאגות אף יותר הן סעודיה ומדינות המפרץ הערביות, שכנותיה של אירן, שתהיינה המפסידות הראשיות מאירן גרעינית. המשטרים המלוכנים במפרץ, סונים וערבים, רואים ב"פצצה שיעית" כלי לביצור הדומיננטיות האירנית ולהפיכתו ל"מפרץ פרסי", הלכה למעשה. תקוותן כי המאמץ הדיפלומטי יישא פרי ומסרי הפיוס שחלקן השמיעו בדבר זכותה של אירן לאנרגיה גרעינית לשימוש אזרחי, לא עמדו במבחן המציאות עד עתה. עבור מדינות אלה, שבקרבן מכרסם הספק לגבי המשך המחויבות האמריקאית לביטחונן, הפך התסריט כי הן תוותרנה חשופות מול אירן גרעינית לריאלי ומעשי. מבירות המפרץ עלו לאחרונה קולות נחרצים יותר. כך למשל, הגדיר שר החוץ הבחריני את תוכנית הגרעין של אירן כ"איום הגדול ביותר על האזור". את התחושה הרווחת בקרב מדינות המפרץ היטיב לסכם שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פיצל, במהלך ביקורה של שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון בריאד ב – 15 בפברואר 2010: "סנקציות הנן פתרון לטווח ארוך, ואנו מביטים על המצב במשקפת הטווח הקצר שכן אנו קרובים למוקד האיום... אנו זקוקים לפתרון מיידי".

בדברי הרהב של מחמוד אחמדינג'ד ערב התכנסותה של הוועידה בוושינגטון ב – 12 באפריל אין כל חדש. הנשיא האירני מסלים התבטאויותיו ומציג לראווה את ההתקדמות הגרעינית של אירן כל אימת שמסתמנת פעולה בינלאומית כנגד אירן. בעיניהן של מדינות ערב, עם זאת, נתפסת ההתנהגות האירנית כאות וסימן לחולשה אמריקנית מתמשכת ולהמשך המדיניות האגרסיבית של אירן. המדינות הערביות מייחלות לכך שוועידת וושינגטון תצמיח נוסחה מוסכמת שתהיה מקובלת גם על אירן, אך סביר להניח כי אינן תולות בכך תקוות גדולות. פעולה צבאית, בין אם ישראלית או אמריקנית, על מתקני הגרעין באירן היא כמובן אפשרות שהמדינות הערביות אינן מוציאות מכלל חשבון (חלקן אולי אף מייחלות לכך), אך בתודעתן, ודאי של המדינות במפרץ, מונח האיום שהשמיעה אירן לא אחת, בדבר תקיפה צבאית של מתקני הנפט ומטרות אסטרטגיות אחרות במפרץ אם תסייענה למאמץ המתקפה האמריקני.

מדינות ערביות מתונות חשות כמי שמצויות בין הפטיש לסדן. הנחת עבודה של מרביתן היא כי אירן תהפוך בטווח הקרוב או הבינוני למדינה גרעינית. הדבר יחייב, קרוב לוודאי, מדינות כמו סעודיה מצרים וטורקיה לחשב צעדיהן כדי לא להיוותר מאחור. מדינות אלה הצהירו בהזדמנויות שונות על כך שמנוי וגמור עימן לפתח יכולות גרעיניות, אך הן תצטרכנה לגבש ראייה אזורית כוללת שונה. סוגיית הגרעין האירני ואופן התייחסותו של המחנה הערבי המתון אליה חושפים את פניו המשתנים של המזרח התיכון. המתח המתחדד בין אירן למדינות ערביות טומן בחובו פוטנציאל ליצירת גושים חדשים והיערכויות שונות בזירה המזרח תיכונית.

* הכותב הוא ראש החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.