הרבה פעמים כששומעים או קוראים על בעלי מוגבלויות העושים דברים שלכאורה ממש לא צפוי שיעשו, למשל עיוור שמתעקש להשתתף בקורס צלילה, עולה בנו השאלה הלגיטימית: בשביל מה כל זה? למה להסתכן ולהתעקש ככה בשביל השטויות האלה? זה כמו לקשור נכה בכיסא גלגלים לגלגל ענק ולהגיד הנה הוא עושה את זה כמו כולם. מה הקטע פה והאם בעלי המוגבלויות באמת נהנים מזה בכלל?
חבל שבישראל זה לא ככה
עושה רושם שמיקי, אלי וליאת, הסובלים כל אחד ממגבלה אחרת, חושבים אחרת ונראה שמגבלתם ממש לא מפריעה להם לטייל בארץ ובעולם וליהנות. הקשיים בדרך רק מאתגרים אותם עוד יותר. "אני מטייל שנים רבות בכל רחבי העולם, לעתים עצמאית ולעתים עם אשתי. לפעמים מצטרפים גם חברים כמובן, מספר לנו מיקי הסובל מפגיעת פוליו ונעזר בקביים. טיילתי בכל רחבי אירופה, צפון אמריקה, סין, הודו תאילנד בורמה ועוד... אני מזמין מראש רכב שמורכב עליו מנגנון נהיגה לנכים או שאני מרכיב עליו מנגנון נייד שנמצא ברשותי. למעשה נושא אבזור הרכב הוא קושי משמעותי העומד בפני כמטייל נכה ולכן חשוב שאתכנן ואדאג לו מראש. בהליכה למרחקים ארוכים, אני נעזר בכסא גלגלים. אני חייב לספר שכשטיילתי בניו זילנד, התודעה שם לנושא הנגישות לאנשים עם מוגבלות היא מהגבוהות בעולם. אפילו מצאתי שם מדריך שכולל מאה מסלולים נגישים שכתבה ניו זילנדית אחת המוגבלת בניידות ובעזרתו הגעתי לאתרים נפלאים. באוסטרליה צללתי גם בכמה מקומות מרהיבים, אבל הכי מצא חן בעיני הפתיחות והנכונות שלהם לסייע בצלילה עם נכים. חבל שבישראל זה לא ממש ככה."
סנפלינג בעיניים עצומות
"אני עיוור ולמרות זאת הטיולים הכי אהובים עלי הם ההליכות הממושכות במסלולים הרריים, עם כל הסלעים, הסולמות, החבלים, המפלים והנחלים... זה משגע אותי מרוב הנאה וסיפוק", מספר אלי. אני עושה זאת בעזרת חבר שמתלווה אלי, רצוי שיהיה אדם חזק למקרה שנמעד על סלע או משהו כזה. אני אוחז לו בכתף ופשוט הולך אחריו בצעדים רחבים וגבוהים כדי לצמצם היתקלויות ומעידות על הסלעים, וכשיש סולם או חבל, אז הוא יורד ראשון ואני בזהירות אחריו כשהוא משגיח מלמטה שאני עושה את התנועות הנכונות כדי לרדת אליו בבטחה. תמיד שואלים אותי איך לעזאזל אני נהנה מזה אם איני רואה את הנוף ובעצם רק הולך ומתעייף מהמסלול. אבל דווקא זה מה שמספק אותי: המאמץ, האוויר הטוב, הקולות של המים והשקט מסביב. זה מספיק בהחלט. חוץ מזה, אני יכול גם לדמיין או שחבר שלי מתאר לי קצת איזה נוף יפה שיש מסביבי."
איפה מדריכי הטיולים לבעלי מוגבלות?
"טיילתי די הרבה בעולם במדינות כמו אירלנד, סקוטלנד, ספרד, איטליה", וזו רשימה ממש מקוצרת אומרת לנו ליאת, הסובלת מכבדות שמיעה קשה. זה בערך אחת לשנה ולרוב במסגרת טיולים מאורגנים. מן הסתם היא מעדיפה טיולים שמוגדרים כגיאוגרפיים, שצריך יותר לראות מאשר לשמוע. "אני נעזרת בקריאת שפתיים כדי ליצור תקשורת ולהבין מה המדריך מסביר, אך לצערי בטיול האחרון באיטליה למשל, השתמשו בפעם הראשונה באוזניות ולא יכולתי להשתמש בהן והמדריך שם את המיקרופון קרוב לפה, כך שגם לקרוא את שפתיו התקשיתי.
"טרם יציאתי לטיול מאורגן, אני מודיעה לחברה המארגנת על מגבלתי ומבקשת לשבת בכסא השני באוטובוס (שמתי לב שכשאני יושבת בראשון די מתעצבנים מזה שאין להם אפשרות לשבת שם), ואני גם מיידעת ומבקשת מהמדריך להפנות את הפנים אלי כדי שאוכל לקרוא את שפתיו כפי שאמרתי. במטוס חברות התעופה דווקא מתייחסות למגבלה שלי ודואגות שהודעות הקפטן יגיעו אלי בכתב.
"כשטיילתי לבד ונזקקתי ליצירת קשר עם אנשים ברחוב, תמיד הודעתי שאני לא שומעת טוב והם התאימו את עצמם אלי, כך שלא היו לי בעיות עם זה. באופן כללי, אני מודה שיש לי תחושה שאני מפספסת די הרבה מבחינת המידע והדינאמיקה החברתית. זה די פוגם בהנאה שלי מהטיול ולכן אני מבקשת טיולים שהם יותר ויזואליים והנופים והמראות מפצים אותי. לסיום אני חייבת להגיד שלדעתי צריך בקורסים למדריכי דרך לדבר איתם ולהדריכם איך אפשר להקל גם על בעלי מוגבלויות ולשתף אותם בטיול כמו האחרים. משיחה עם שני מדריכים הבנתי שמדברים איתם על סיוע לקשישים, אבל לא על בעלי מוגבלויות. חבל! זה לא פחות חשוב וגם אנחנו צרכני תיירות טובים מאד".
