צעדנו במעלה הרחוב שלנו ונהנינו מרוח קרירה שנשבה מכיוון הוואדי הקרוב לביתנו. הרחוב היה רטוב מהגשם שירד כל הבוקר. שכנה, עברה במכוניתה, האטה את המהירות ומבעד לחלון הפתוח קראה אלינו: "בוקר טוב אלווין, בוקר טוב אריה!", היא תמיד מקפידה לברך אותי ראשון. "בוקר טוב ווילמה, מה שלומך הבוקר?" ענה אריה ונפנף בידו לשלום. ווילמה נפנפה בחזרה והמשיכה בנסיעה.
היא אף פעם לא תזכור שאריה לא יכול לראות את נפנופיה ידה, חשבתי לעצמי. הי, כמה מצחיק. כדורגל יצא לו לטייל לבד ברחוב! חשבתי בהתבונני אל כדורגל שהתגלגל לו לעברינו. סובבתי את ראשי תוך שאני עוקב אחרי הכדור שנעלם במורד הרחוב, לא לפני שהתחכך באבני שפת המדרכה עליה צעדנו. "הי אלווין, תמשיך ישר חמוד. אם מה ששמעתי זה כדור, תראה שעוד רגע יופיע ילד." אמר אריה. ובאמת, לאחר רגע, הופיע ילד מתנשף. הוא עצר באמצע הרחוב ופנה אלינו: "סליחה אדוני, אולי ראית כדור מתגלגל כאן ברחוב?" הי ילד, אתה לא רואה שאני כלב נחייה? אריה לא רואה. מה קורה איתך?!
"לא ילד, לא ראיתי, אבל נדמה לי ששמעתי כדור מתגלגל. רוץ במורד הרחוב וחפש בחניון בית החולים. הוא בוודאי נעצר שם." ענה אריה וחיוך נסוך על פניו. "אז עבר כאן כדור או לא?" שאל הילד המבולבל. "כן, אני חושב שכן!" ענה אריה. "תודה אדוני!" צעק הילד ורץ הלאה. איזה ילד מבולבל. ואיך אריה יודע שהכדור יעצור דווקא בחניון בית החולים? תהיתי ביני לבין עצמי, אך תשובה לא קיבלתי.
"דווקא יודעת מה זה כלב נחייה"
מזג האוויר היה מאד נוח ולא התחשק לי לחזור הביתה, לכן מאד שמחתי כאשר בהגיענו לכניסה לביתנו, ואריה הורה להמשיך ללכת. כשהגענו לכיכר שבהמשך הרחוב, פקד אריה לפנות ימינה והתחלנו לצעוד, עכשיו במורד הרחוב, לכיוון בית הקפה שאני אוהב לבקר בו. כשאריה לא מרגיש, המלצרית הנחמדה שעובדת שם, מגניבה לי עוגייה טעימה, קורצת לי ומסמנת באצבעה שלא ארעיש כדי שאריה לא יתפוס אותנו, בקנוניה הקטנה שלנו.
מכיוון שהדרך יורדת עד לבית הקפה, הגברתי מעט את צעדי ואריה הלך איתי ללא התנגדות. בדרך כלל, הוא לא אוהב לצעוד מהר. מן עצלן שכזה! המדרכה, בחלק זה של הרחוב, רחבה מאד, כך שלא אני ולא אריה מודאגים או זהירים במיוחד. לפתע, ילד קטן, יצא מהחצר של אחד הבתים וכשהבחין בנו, החל לרוץ לעברנו. הוא רץ כמו ברווז קטן, כשהוא מתנדנד מצד לצד ומנפנף בידיו בשמחה בולטת לעין. הי ילד, היזהר!, רציתי להגיד לו, אתה תתנגש בנו! מיד את אריה הצידה ככל האפשר, עד שהגענו לשפת המדרכה. שם עצרתי, בדיוק בשנייה שהילד התנגש בי ונפל. לרגע הייתה דממה, אך מיד הילד התחיל לבכות בקולי קולות. אריה, כנראה הבין מה קרה, התכופף והושיט את ידו הימנית לכיוון קולות הבכי. הוא נגע בידו של הילד והרים אותו בזהירות.
אני לא אשם! חשבתי. ניסיתי למנוע את התאונה, אבל הילד רץ ממש לתוכי. אריה ניסה להרגיע את הילד, כשאישה מבוהלת יצאה מאותה החצר, לפתה את הילד וחיבקה אותו בזרועותיה ובאותו זמן וצעקה על אריה: "אדוני, מה עשית לילד שלי? אתה חושב שכל המדרכה שלך? אתה פגעת בילד שלי!". "גברתי, במקום להודות לי שעצרתי את הילד שלך מלרוץ לכביש ולהידרס, את עוד צועקת עלי?" ענה אריה. "הילד רץ לתוך הכלב שלי, התנגש בו ונפל. חוץ מזה, זהו כלב נחייה ולא הייתה לי שום דרך למנוע התנגשות בו. "הכלב ניסה להתרחק מהילד ככל האפשר, אבל הילד ממש רץ לתוכו." סיים אריה את דבריו.
סימן שאלה גדול הופיע על פניה של האישה, בזמן שבנה הקטן נרגע מעט. "גבירתי," פתח אריה שוב בשיחה, "את יודעת בכלל מה זה כלב נחייה?" הוא שאל. "עלבון עמוק נראה על פניה של האישה, שהחלה להסתובב לכיוון החצר, ממנה יצאה וענתה לאריה: "אדוני! תתפלא לשמוע שאני יודעת, אבל זה שיש לך כלב נחייה, לא אומר שאתה לא צריך להסתכל לאן שאתה הולך!". אריה הרים את ידו וגירד בראשו, כשחיוך של מבוכה הופיע על פניו.
איזו אישה מוזרה.
"קדימה אלווין. אנחנו הולכים!", אמר אריה בפנותו עלי והצביע בידו הימנית לכיוון ההליכה. קמתי ממקומי, כיוונתי את אריה למרכז המדרכה ושנינו התגלגלנו לעבר בית-הקפה השכונתי. "קדימה אלווין, בוא לבית הקפה. אולי נמצא שם את המלצרית שמגניבה לך עוגייה בכל פעם שאנחנו יושבים שם." עודד אותי אריה. "אני פשוט לא מצליח להסתיר ממנו דבר!" רטנתי ביני לבין עצמי.