שבת אחת בבוקר, צלצל הטלפון בביתנו. טל, השכנה והחברה החדשה, הייתה על הקו. "אנחנו יוצאים לגן השעשועים לשחק קצת. אבא בא איתנו. אתם רוצים לבוא איתנו לשחק?" היא שאלה.
כמובן שהצטרפנו. אריה ישב על הספסל עם רונן ושוחחו ביניהם, ואני שיחקתי עם הילדים ואפילו התגלצ'תי במגלשה, כמו שנהגתי לעשות בטיולים שלי במשמר השבעה. מדי פעם, התבוננתי לצדדים בדאגה, כדי לראות אם איזו שהיא אמא כועסת לא מגיעה לגן השעשועים כדי לצעוק עלי, אבל התמזל מזלי והדבר לא קרה. יתכן שבחיפה לא כועסים על כלבים המתגלצ'ים בגן שעשועים יחד עם הילדים.
בפעם אחרת , לקח אותנו רונן לבית הספר של טל. בכניסה לחצר בית-הספר, התנפלו עלינו המון ילדים. כנראה שלא לימדו אותם שאסור לחסום את דרכו של כלב נחייה וגם אסור ללטפו, להציק או למשוך ברצועה. אריה עמד מלכת, וביקש מהילדים לאפשר לנו לעבור בשלום. הילדים דווקא הקשיבו, עמדו משני צידי השביל ואנחנו, יחד עם טל ורונן, הלכנו באמצע, כמו בתהלוכה. הרגשתי מאד חשוב, בהובילי את החבורה הקטנה. כשנכנסנו לכתה של טל, כל הילדים קמו לכבודנו והמורה הציג אותנו בפני הכתה. אריה סיפר לילדים על החוויות המשותפות שלנו וטל קראה סיפור שאריה כתב עלי. כן , אריה נוהג לכתוב כל מיני סיפורים עלי. ילד אחד שאל את אריה איך הוא יכול לכתוב. אריה הוציא את העט שהוא מחזיק תמיד בכיס חולצתו והראה לילד איך הוא כותב על פתק שקיבל מאחד הילדים , את השם שלו.
"ועכשיו", אמר אריה, "מה אעשה בפתק? הרי לקרא איני יכול. לכן הכתיבה מועילה לי מעט מאד" סיים אריה את ההסבר. הילד נענע בראשו לאות שהבין את הבעיה. ואז הוסיף אריה: "במקום לכתוב דברים, אני משתמש במכשיר הקלטה קטן הנמצא תמיד בכיסי ושם אני שומר את כל מה שפעם נהגתי לרשום על פתקים."
ילדה אחרת שאלה את אריה אם הוא יכול לנהוג במכונית. "לנהוג במכונית אני כמובן יכול." החל הוא את תשובתו. איך הוא יכול לנהוג? הרי הוא לא רואה! שאלתי את עצמי והרמתי את מבטי אל אריה בפליאה מה, ומיד הוא המשיך: "הבעיה היא, שאני לא רואה לאן אני נוסע ולכן זה מאד מסוכן ולא יעיל". עוד פעם הוא מתחיל עם ההתחכמויות שלו! חשבתי לעצמי, אך משום מה התשובה שעשעה את כולם והם החלו לצחוק.
אהה, זה בית ספר לציור
כשעידן רואה אותנו מחלון ביתו, הוא יורד מהר לרחוב, לוקח את הרצועה שלי מידו של אריה ואנחנו מסתובבים ביחד. אריה תמיד מחכה לנו באותו מקום שהשארנו אותו. הוא הרי, לא יכול ללכת בלעדי לשום מקום ובגלל זה אני משתדל לא להאריך במשחקים עם עידן, כדי שאריה לא ישתעמם לבד.
טל לומדת בבית ספר לאומנות. אני לא בדיוק יודע מה זה, אבל כשהיא סיפרה זאת לאריה וגבי, באחד מביקוריה אצלנו בבית, גבי ואריה מאד התפעלו ושיבחו אותה. באחד הימים, הגיעה טל לביתנו עם דף ועליו ציור. היא הראתה את הדף לגבי ואמרה שהיא ציירה את הציור. "בציור אפשר לראות את הפגישה הראשונה שלי עם אריה ואלווין." אמרה טל. גבי אהבה מאד את הציור ולאחר שהתבוננה בו ארוכות, הניחה אותו על השולחן הנמוך, בסלון שלנו, כך שגם אני יכולתי לראות אותו. אני באמת חתיך הורס! אמרתי לעצמי, בהתבונני בציור של טל.
"את באמת ילדה מוכשרת", אמרה גבי בפנותה אל טל. "בוודאי גם המורים שלך בבית הספר אמרו לך". אהא! טל לומדת בבית הספר לציור! חשבתי בשמחה. אז מה הם אומרים אומנות? שיגידו ציור וגם אני אבין במה מדובר. טל הקשיבה לדבריה של גבי, הסמיקה והודתה לה על המחמאה. טל, עידן וגל הפכו להיות החברים הכי טובים שלי. טוב, הם גם חברים של אריה, אבל הם בעיקר חברים שלי.