יום אחד, הגיע עמי ולקח אותנו במכונית שלו. אמר שנוסעים למכללה. מה זה מכללה ואיפה זה נמצא למען השם? נסענו ונסענו ואחרי כמעט שנרדמתי, סוף, סוף הגענו. מהחניה שעצרנו, זה נראה כמו האוניברסיטה שהייתי בה עם אירס. בתחילה למדנו ללכת מהחניה לבנין מסוים. זה הלך בקלי קלות לאחר מכן, נכנסנו לבנין, עלינו במעלית ויצאנו באחת הקומות. אריה כיוון אותנו לדלת מסוימת וכשעמי פתח את הדלת, ראיתי כיתה עם כסאות ולוח, כמו באוניברסיטה.
"נו, באמת, תגידו אוניברסיטה! מה אתם מבלבלים אותי עם מכללה?" רטנתי בשקט ושלחתי אליהם מבט מלא חשיבות עצמית. "אני כבר למדתי באוניברסיטה, חברים!" חשבתי לעצמי, "אותי לא תרשימו עם המכללה שלכם!". לאחר שלמדנו את המסלולים במכללה, חזרנו למכונית של עמי ונסענו לכיוון הבית בחיפה. נמנמתי לי בשקט באוטו , כשלפתע צצה שאלה בראשי: "מה לנו ולמכללה? אריה מבוגר מדי כדי להיות סטודנט. כל הסטודנטים בכתה של איריס היו צעירים. אולי הוא מורה? לא יכול להיות! הוא אף פעם לא דיבר על כך, הוא לא יכול לכתוב על הלוח ולא רואה את הסטודנטים. פשוט לא יכול להיות. ממש תעלומה".
אריה, החבר הכי טוב שיש
באחד הימים הופיעה מורה חדשה - קוראים לה שוש. מסתבר שלכל אדם עיוור יש מורה לניידות ושוש היא המורה של אריה. היא מכירה היטב את העיר ומלמדת אותנו להתמצא בהמון מקומות חדשים. לאט, לאט ובהרבה סבלנות, למדנו להכיר המון רחובות ומקומות בחיפה. אפילו ברכבת ובאוטובוס נסענו. שוש משקיעה המון בלימודים שלנו, אבל לא שוכחת לעשות מדי פעם הפסקה ולהזכיר לאריה לתת לי לשתות.
מאז שהגענו לבית שלנו בחיפה, אריה לוקח איתו תרמיל גב ובתרמיל הוא מחביא בקבוק מים קרים. המים אף פעם לא נגמרים לו. לא יודע איך הוא עושה את זה. שוש פגשה אותנו לעיתים קרובות. היא מדריכה קפדנית אבל מאד נחמדה. נדמה לי שהתאהבה בי ממבט ראשון. טוב, נו זה הגיוני. הביקורים של עמי הלכו והתמעטו ובמקומם באו הרבה שיעורים עם שוש. היא ממש עבדה קשה כדי ללמד אותנו מקומות ומסלולים חדשים. היא אף לימדה אותנו לנסוע באוטובוסים בחיפה, בקווים שונים למקומות שונים. היא לא אוהבת שנוסעים במונית. היא אומרת שזה בזבוז של כסף טוב. אני חושב שהיא צודקת, למרות שאני מעדיף לנסוע במונית. עם שוש אף למדנו להסתדר בתחנת הרכבת ואף נסענו ברכבת. מאד כיף לנסוע ברכבת. על הרצפה יש שטיח, ולפעמים יש פירורים של סנדוויצים.
וכך עברו להם הימים, ואריה ואני הכרנו יותר ויותר מקומות ונסענו לכל מקום ביחד, רק שנינו ובביטחון מלא. כיף להיות כלב נחייה! אף פעם לא נשארים לבד בבית ופוגשים המון אנשים וכלבים חדשים מדי יום. לאחר זמן מה ביקוריו של עמי נפסקו לחלוטין. חבל! נכון, עמי קצת קשוח, אבל אני אוהב אותו. אני מתגעגע עליו. אולי עוד יבוא לבקר.