נושאים חמים

זך: "לא יהיו כמו קינן במדינת הטינופת"

המשורר נתן זך בהספד מרגש לחברו הטוב עמוס קינן בו הוא קורא לו "החלום של הרצל". וגם - קינן מקריא את "ישויות מופרכות במיוחד" עבור וואלה!

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

(בוידאו: עמוס קינן קורא את הקטע "ישויות מופרכות" עבור וואלה!. צילום: יעל בדרשי, עריכת וידאו: בת גולן)

הסופר עמוס קינן, מגדולי הסופרים של מדינת ישראל, הלך אמש(שלישי) לעולמו בגיל 82. קינן סבל בשנים האחרונות ממחלת האלצהיימר, אשר הלכה והחלישה את זיכרונו. הוא הותיר אחריו את אשתו, הסופרת ואשת האקדמיה נורית גרץ ואת שתי בנותיו, הזמרת רונה קינן והאמנית והעיתונאית שלומציון קינן. הלוויתו של קינן תיערך ביום ה' בקיבוץ עינת בשעה 18:00.

"עמוס אהובי, לא היה אדם", ספד לו בהתרגשות נתן זך, שנרעד למשמע הידיעה. "הוא היה חלום, חלום שגם ממנו הוא הקיץ יותר מוקדם מאיתנו. הוא לא היה הטינופת של כוכב נולד. עמוס היה הכוכב שהתנפץ אלינו, החלום של כולנו, החלום של 1948. עמוס לא היה אדם, הוא היה חלום. חלום חלוד, מוכה ומנבל פה אבל יפה, כאשר לא היה לנו ולא יהיה. עמוס היה חלום. החלום של הרצל, שאותו הפכנו לאשפתות. החלום הטועה של ז'בוטינסקי שהפכנו לכוכב נולד. עמוס היה אנחנו, אבל נשאר אני. היינו צריכים לתת את המדליה הראשונה לאדם כזה."

"אני אהבתי אותו", הוסיף לאחר מכן זך בקול שבור. "לא יהיו עוד כמוהו במדינת הטינופת שנקראת ישראל. הלילה הזה כבר לא יהיה טוב."

"הוא היה סופר מצויין עם הברקות", אמר חיים חפר. "הוא רב עם הרבה אנשים, גם בריב המפורסם עם דן בן אמוץ, אבל זה בגלל התחרותיות הגדולה בין כולם. הוא היה רחב אופקים ומוכשר להפליא."

עמוס קינן היה סופר ופובליציסט חשוב שהשאיר חותם משמעותי בתרבות הישראלית", אמרה שרת התרבות לימור לבנת, עם היוודע דבר מותו של קינן. "סיפור חייו שזור כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל. תרומתו ואישיותו הרב גונית יחסרו בנוף התרבותי."

עמוס קינן נולד ב- 2 במאי בשנת 1927 בתל אביב. בצעירותו היה חבר בתנועת הלח"י ולחם במסגרת מלחמת העצמאות. בתחילת שנות ה- 50 החל כותב עבור עיתון "הארץ", בטור הסאטירי "עוזי ושות'". בשנת 1952 הועמד קינן לדין בחשד שהיה מעורב בזריקת פצצה לחצר ביתו של שר הדתות, במחאה על השבתת המכוניות הפרטיות בשבת. קינן זוכה מחמת הספק ובית המשפט העליון אישר את הזיכוי למרות ערעור המדינה. לאחר מכן היגר קינן לפריז וכתב משם לעיתון "העולם הזה". כששב, החל כותב לעיתון "ידיעות אחרונות" שם המשיך לכתוב כ- 30 שנים.

מהגדולים מכולם

קינן נחשב לאחד מגדולי אנשי התרבות בישראל, בעל שפה ייחודית ומטבעות לשון, אשר השפיע על דורות של כותבים בישראל. קינן, יחד עם חיים חפר ודן בן אמוץ נחשב לאחד הכותבים המבריקים שידעה המדינה, בזכות מערכונים, פזמונים, שירים וספרים שהותיר אחריו. בין יצירות המופת עליהן הוא חתום נמצאות "ואת והב בסופה" ו"הדרך לעין חרוד", התסריט ל"חור בלבנה" והמחזה "חברים מספרים על ישו" שנפסל על ידי המועצה לסרטים ומחזות וגם ערעורו של קינן לעליון על כך נדחה. קינן, סטיריקן בחסד, מעולם לא חסך את שבט לשונו מהשלטון, אך חיבורו לישראל לא היה מוטל בספק, מזווית ייחודית, כפי שהביא אותה לידי ביטוי בספרים כמו "שושנת יריחו". בנוסף לעיסוקו בספרות, היה קינן פסל, שאצר לתקופה מסוימת תערוכות במוזיאון הפסלים בתפן. קינן שלח ידו גם בפזמונים, עם שירים מפורסמים כמו "למה לא אמרת לי" שביצע אריק לביא ומאוחר יותר להקת הזבובים וכן "פתחי לי את הדלת" שביצעה להקת אחרית הימים, "שיר סתיו" ועוד.

עם פרישתו מ"ידיעות אחרונות" התחיל קינן לכתוב טור אישי באתר האינטרנט של "וואלה!" - המשך טבעי לכתיבתו הפובליציסטית מזה עשרות שנים.

בשנים האחרונות סבל קינן ממחלת השיטיון. באותו זמן, סיכמו את חייו אשתו ובתו רונה בשתי יצירות שתפסו מקום מרכזי בתרבות הישראלית. "על דעת עצמו", ספרה של נורית גרץ על קינן היה לרב מכר ומועמד לפרס ספיר ואילו "שירים ליואל" שכתבה בתו רונה אודות סיפור חייו הפך לאחד האלבומים הנמכרים בישראל.