פתטי כמו קצב

משה קצב עשה ביום חמישי האחרון שירות נפלא לפוליטיקאים הישראלים, כשהעלה את רף הטרחנות, הצדקנות וחוסר המודעות העצמית לגבהים לא נתפסים. בהשוואה לתמהוני מקריית מלאכי, גם אהוד אולמרט, למשל, יכול להיחשב אדם שקול ומחובר למציאות. תחת הרושם הקשה שהותיר הנשיא המודח, יעברו מתחת לרדאר דבריו התלושים עד כדי גיחוך של ראש הממשלה אתמול בישיבה לסיכום הקדנציה.

וחבל שכך, מפני שההשלכות של פועלו הציבורי של אולמרט קשות פי כמה מאלו של פעולותיו הפרטיות של קצב, חמורות ככל שיהיו. כפועל יוצא, דבריו היו עלובים לא פחות. ראש ממשלה כושל, שניהל שתי מלחמות אכזריות ונטולות תוצאות ושלא הצליח לבלום את האיום האירני, להגיע לשלום עם הפלסטינים או והסורים ולהקל אפילו במעט על המשבר הכלכלי, מדבר על "הישג חסר תקדים" בצפון ועל "הישגים משמעותיים" והחזרת "עוצמת ההרתעה" בדרום. מובן שאולמרט אף סירב להתייחס ל"פרסומים הזרים" על פעולותיו החשאיות, ובאותה נשימה עשה בדיוק את זה כדי שניזכר בהפצצה ובחיסול בסוריה. אף מילה על החשדות בפלילים, על החיילים שנהרגו, על ההרס שנגרם לצד השני, על הקסאמים והגראדים שהמשיכו ליפול גם אחרי המבצע, על מעמדה הרעוע של ישראל בעולם, על המפוטרים. אף מילה על הטעויות.

אולמרט אינו יוצא דופן בקרב ראשי הממשלה בישראל: איש מהם אינו מכה על חטא. איש אינו מעז לצאת פראייר. זה לא מתאים לתרבות המאצ'ואיסטית המקומית, זה לא הולם את עידן יועצי התקשורת, שמנחים את אנשיהם לצווח כתרנגולות שחוטות (או עושים זאת בשמם) כל אימת שמטילים בהם דופי. הם עושים זאת גם במחיר של ניגוח רשויות החוק ובערעור מוחלט של אמון הציבור במוסדות מרכזיים במדינה. כשמישהו כבר מתנצל, כפי שעשה אהוד ברק בפני עדות המזרח, הוא מבקש סליחה על טעויות של אחרים, בניסיון לגרוף הון פוליטי.

לאהוד אולמרט היו כשלונות בלי סוף בקדנציה שלו, אבל המרכזי שבהם הוא התנתקותו המוחלטת של העסקן הבינוני הזה מעמו מהרגע שאחז בהגה השלטון. בשלוש שנות שלטונו הותיר אולמרט את הרושם ששהדבר היחיד שמעניין אותו הוא כבודו, מעמדו ועתידו. הודאה בטעות ביום האחרון של התפקיד היתה משנה במעט את דימויו האטום. במחשבה שניה, אולי מוטב כך. ללא ההתנצלות, נזכור אותו פשוט כאחד מראשי הממשלה הגרועים בתולדות המדינה, בלי טיפת סימפטיה. בדיוק לכך הוא ראוי.