פרי גליל הוא רק סימפטום

השיטה הכלכלית לא רואה את העובדים ממטר, ובעלי ההון יודעים שאת מחיר הכשלון שלהם ישלמו העובדים ולא הם. ח"כ דב חנין מציע פתרון

בשלל הכותרות שעוסקות בסגירת מפעל "פרי גליל" שבחצור הגלילית מסתתרת עובדה מעוררת תמיהה, והיא שבסופו של דבר מדובר במפעל רווחי. למרות זאת, ובניגוד למה שנחזה כהגיוני, המפעל נמצא בסכנת סגירה ממשית. כיצד הדבר ייתכן?

העולם הכלכלי של המאה ה-21 הרגיל אותנו, צרכני תקשורת, להרים ידיים מלהבין שאלות מהסוג הזה. כל פרשה, ואפילו הפשוטה ביותר, טובעת בפרטים סבוכים המערבים בנקים, חברות ביטוח, בעלי מניות, נושים ועוד מיני גורמים שהאזרח הפשוט, ופעמים רבות אפילו העובד המפוטר עצמו, לא מבינים.
הקפיטליזם היה מבוסס תמיד על עקרון הרווח. אם השקעה מסוימת לא הניבה את התשואה המצופה היא חוסלה, גם במחיר אנושי גבוה. בשיטה הזו תאוות הבצע אינה דבר שיש להתבייש בו, אלא היא יסוד מוסכם ומקובל. ובכל זאת, בעשורים האחרונים אנחנו עדים לצורה חדשה ואכזרית במיוחד של קפיטליזם, שנולדה כתוצאה משני תהליכים מרכזיים והם שינוי משמעותי בדפוסי ההשקעה של בעלי ההון, והשתנות של המערכת הבנקאית.

הקפיטליזם השתנה, הבנקים הפכו סחטנות לשיטה

הגיבור הקלאסי של הקפיטליזם היה בעל מפעל כמו הנרי פורד, יצרן המכוניות. זהו אדם בעל ממון רב שקשור קשר ארוך שנים אל מפעליו, ושניזון מהם לא רק במובן הכספי הישיר, אלא גם במובן פסיכולוגי לא מבוטל - פורד ראה את עצמו בראש ובראשונה כיצרן מכוניות. אין לטעות, גם הנרי פורד ניצל את עובדיו, שילם להם מעט מדי על עבודה רבה מידי, דיכא באכזריות ועדי עובדים וקיים את חלקו בעימות המובנה עם עובדיו בשאלה למי הזכות לרווחי המפעל – לעובדים או לבעליו. ובכל זאת, מחויבותו של הנרי פורד להצלחת מפעליו היא היום מצרך, שכמעט שאינו קיים עוד במערכת הכלכליות. מי בכלל יודע מהשמם של בעלי פרי הגליל (האחד, אזרח בריטי, איאן דיוויס, והשני משקיע ישראלי בשם אביב אלגור)? האם הם רואים עצמם "יצרני מזון"? איפה הם גרים בעצם ולמה הנכס הראשון להימכר לטובת הבנקים הוא דווקא מפעל פרי גליל ולא משרדיהם, בתיהם, מכוניותיהם?

שינוי דרמטי עבר בעשורים האחרונים גם על המערכת הבנקאית. לאחר כמה משברי בנקאות במאה העשרים, הפכה המערכת הבנקאית את הסחטנות לשיטה. הלוואות מופקרות ניתנות לבעלי הון חסרי אחריות, והחובות שנצברים לאחר שההלוואות אינן מוחזרות, מגולגלות אל הציבור ואל המדינה.

סיפור ויטה-פרי הגליל הוא סיפור רגיל שבו בנקים הסכימו לממן פרוייקטים כושלים, כשהערבות האמיתית לא היתה הביטחון שההשקעה תשתלם, אלא הביטחון שהממשלה לא תוכל להרשות לעצמה לתת למפעל להיסגר. המשחק הכלכלי החדש והמוקצן הזה הוא מעין משחק כדורגל, שבו לעובדים שמור תפקיד הכדור. בכללי המשחק האלה ציבור העובדים לא יכול לצפות לכל הישג מול הבנקים, וגם לא מול בעלי המפעל ההרפתקנים. כולם כבר בהזדמנות העסקית הבאה.

אז מה עושים?

עלינו לדרוש התערבות ממשלתית מיידית לרכישת המפעל, וניהול אחראי בשיתוף העובדים. מדובר בהתחייבות ממשלתית לא גדולה, שיכולה להחזיר את עצמה במהירות רבה. למרות זאת יידרש מאבק ציבורי מתואם ואפקטיבי, כדי לכפות על ראש הממשלה המיועד נתניהו מהלך כזה של הלאמת מפעל.

אם המאבק הציבורי ידע להתמקד באחריות הדרג המדיני לכך שלא רק בגוש דן אפשר יהיה להתפרנס בכבוד, הסיכויים להצליח ממשיים. מי יודע, אולי אפילו נצליח להביא את הממשלה להבטיח שרווחיו הנאים של המפעל יופנו מעתה לפיתוח הגליל והתעסוקה בו, במקום, שוב, לכיסיהם של בנקאים ומשקיעים ספקולנטים.

* ד"ר דב חנין הוא חבר כנסת מטעם סיעת חד"ש.

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם