בחור כארז

אומרים שעל טעם וריח אין מה להתווכח, אבל לדעתו של צחי צ?ו?יג מירושלים, על טעמו של הלחם ניתן ואף רצוי להתווכח. צויג הוא בכלל ארכיאולוג, והמגע יומיומי בכלי עבודה קדמונים הביא לו את החשק לבדוק בעצמו איך באמת מכינים לחם (גם סוג של מזון קדמוני). צויג ועוד שני חברים ארכיאולוגים השתלטו על שדה קטן בסביבות ירושלים, חרשו בידיים, זרעו, וחיכו לגשם. אחר-כך צמחה החיטה, הם קצרו אותה במגל, דשו (שברו) את החיטה והפרידו את המוץ (קש וקליפות) מהבר (גרגירי החיטה). לסיום, רצה צויג לטחון את החיטה באבני ריחיים כמו פעם, אבל אז התברר שסוג כזה של טכנולוגיה כבר פס מפס היצור המודרני.

צויג החליט להיכנס לעסק ברצינות, בדק וחקר, ובסוף מצא מטחנות קמח ביתיות. הוא התנסה במכונה בעצמו במשך השנה והפיק קמח מסוגים רבים של קטניות ודגנים כמו חומוס, אורז, כוסמין וחיטה כמובן, צויג גילה שעלות הפקת הקמח בבית מוזילה את המחיר בחמישים אחוז. בנוסף, הקמח שקונים היום בסופר שהוא מחומצן, ישן, וכבר איבד תשעים אחוז מהערך התזונתי שלו, לעומת זאת לחם שנאפה מקמח שהוא טרי מכיל את ויטמינים, חלבונים, מינרלים ונוגדי החמצון, ומעל הכל, אומר צויג, לחם כזה הינו בעל טעם ברמה אחרת.

יתרון נוסף וחשוב של הטחינה הביתית הוא ההתמודדות עם חרקים ומקקים. כן, זה נשמע מוזר, אבל כמעט כל קמח שקונים היום, כולל בתוכו תערובת של חרקים שנטחנו יחד עם הגרגרים, מכיוון שבטחנות הקמח לא מנפים את הגרגירים. כמו כן, קמח שאינו טרי חייב לעבור ניפוי מפני תולעים. כאשר הטחינה נעשית בבית, אין צורך לברור אותם מכיוון שהקמת טרי וניתן לאפות מיד, וליהנות במקום מקמח מיידי טרי ונקי. צויג מציין כי חשוב להזכיר שהלחם הוא המזון הבסיסי ביותר של החברה שלנו כיום, ולכן עדיף שיהיו בו המרכיבים האיכותיים ביותר. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו להפיקם בפשטות, לבד, ובבית.