דיגי סטארדאסט

הסימפולים של דיגיטל_מי (הוא שי ליברובסקי) עובדים קודם כל בשירותה של התודעה: יותר משהם מעניינים מוזיקלית, הם מעצבים את המונח הבלתי ניתן לתרגום “state of mind" בשלל מישורים; חלקם פוליטיים, רובם רגשיים. האזנה להם, כפי שהם נשמעים באלבום "מתעלם מהצרכים", אינה נעצרת בהנהון ראש, או כפות רגליים מטופפות, אלא בתחושה שליברובסקי רצה להגיד משהו. הבעיה כאן, שמקהה את היופי של הצלילים, היא שלא תמיד ברור מה.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לליברובסקי: גם בעבר הוא הוכיח בגלימת דיגיטל_מי שהוא מטפל בתקליטים באמנות שבה לואי להב דופק דיסק, רק שלא תמיד הוא ידע לסגור מעגל. הוא אמנם פרפורמר מעולה וגם כותב מצוין (שימו לב לטקסט הנפלא של "מתעלם מהצרכים" ), אך ההקלטה העכורה של הדיסק מקשה על הניסיון להבהיר תמונה אפלה גם ככה. אינני יודע אם איכות הצליל בדיסק היא תוצאה של בחירה אסתטית או אילוץ, אבל קשה לומר שהביא תורמת אטמוספירה כלשהי, וחבל; "מתעלם מהצרכים" הוא אולי הריליס היחיד שניסה להתמודד עם האורבניות המועכת של Burial, אך היעדר האמירה השלמה שבו פורט אותו לחלקים בודדים של מצוינות; "200 ¤" למשל, והבס-תופים האגרסיביים שמניעים אותו מחושך לחושך, או “My Blood Tastes Like Iron" המלא בביטים, חיתוכים ושינויי טמפו המרכיבים קטע שנוזל כמו דם, ואכן טעמו הוא הברזל הקשוח של המציאות. שני השירים הללו, בנוסף לשיר הנושא המבריק ("מתעלם מהצרכים/ כמו היו ילדים...מעביר את השנים/ עם פזמון מטופש"), מייצגים את החלקים בהם אפשר להסתכל על דיגיטל_מי ולהבין מה מתחבא מתחת לבלטות הכי מכוערות של רחובות תל אביב. השאלה היא מה יהיה השלב הבא בקריירה של דיגיטל_מי? מהיכן יגיע המקום שבו יצליח לצמוח ליצירת היפ-הופ אלקטרונית, שתבעט את השפיץ האכזרי בתחת המשועמם של היצירה הישראלית?

כדי למצוא את הכיוון נכנסתי למייספייס של ליברובסקי, שפעם הוביל את קבוצת קלצונה ("תרגיל המאורר", "אבו צליל" ועוד), שנראה שאין לה ממש עוד זכר. שמחתי מאד לגלות שם שהוא מושפע מהרכב הרוק האנרגטי Cooper Temple Clause, שאם לתרבות M2 היה מעט יותר שכל, הייתה מטפחת אותה לדרגת המפלצתיות שבה נמצאת Muse היום. הקיום של הקופר טמפל קלאוז בתוך הסאונד של דיגיטל_מי הוא כיום קטן מדי, ולא בגלל שליברובסקי הוא לא מספיק רוקר, אלא מכיוון ש"מתעלם מהצרכים" פשוט לא מספיק מהדהד, ובטיימינג הכי גרוע מבחינתו של ליברובסקי: רק בזמן האחרון הסצנה האלטרנטיבית החלה לקבל את ליברובסקי כיוצר מוכשר כמו השד שתמיד חלמתם שישב לכם על הכתף כשזורקים אתכם מהעבודה. אפילו אלו שלא היו מצליחים לסמפל גם עם הוראות הפעלה הבינו, שאמנות ההדבקה של ליברובסקי יכולה לדבר יחד עם תרבות הגיטרות; יחד, אך כנראה שעוד לא לחוד.

הרגע שליברובסקי יעצים את הממד הרוק'נ'רולי במסע המסומפל שלו ברחבי התודעה (גם דרך כתיבת השירים שלו), ייתכן שעוד ימצא את שטר המאתיים שקל שיכניס אותו למקום שמעט מאד מוזיקאים ישראלים נמצאים בו – עמוק בתוך הלבבות הפועמים בקצב של המוזיקה. אולי יהיה זה דרך אלבום רמיקסים (מרתק לחשוב מה ליברובסקי יכול לעשות עם מוסה נחמיאס, או פוריטנים צעירים למשל), או אולי אפילו שיתוף פעולה עם אמן שיבין ללבו. ועד שאלו יתרחשו נראה שדיגיטל_מי ימשיך להיות הבטחה לשיטוט בסמטאות, במקום להיות הרחובות עצמם.

דיגיטל מי, "מתעלם מהצרכים", Audio Montage