כשהוא צועד סמוך לקרמטוריום ההרוס במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, מצביע הנספח הצבאי של צה"ל בפולין על המקום. "הנה", הוא אומר, "כאן נרצחה סבתי. מהתמונה היחידה שיש לי אני מדמיין אותה צועדת כאן, וזה לא פשוט". אלוף משנה עטר דגן מודה שבתחילה, כשהוצע לו התפקיד היו לו ספקות רבים האם לעבור ולשרת במדינה שבו נרצחה משפחתו. אימו, קלרה, היא ניצולת שואה בעצמה שהסתתרה בין היתר במנזר ועם עלייתה לישראל שינתה את שמה למירב. סבתו פאני נרצחה כאמור באושוויץ.
63 שנה לאחר השואה, הוא מסייע כיום לצבא פולין להתחמש בתוצרת התעשייה הביטחונית בישראל, דואג לשיתוף הפעולה בין צה"ל לפולנים ומלווה את משלחות "עדים במדים", אך עדיין, המשקל הכבד של בן לניצולת שואה אינו מרפה.
"כשביקשו לשלוח אותי הנה", הוא מספר, "אני חושב שבתת ממודע שלי לא רציתי להיות פה ואני בטוח שלעבר המשפחתי שלי היה בכך חלק נכבד. פולין נצרבה בעיניי כמקום רע, הן בשל ביקורי כאן כמפקד צוות במשלחת "עדים במדים" ובעיקר בגלל המשקל המשפחתי. אבל באיזשהו מקום אני חושב שדווקא בשל כך באתי לשרת כאן. אני מאמין שבתור בן לניצולה, אני בא עם פרספקטיבה שונה במהלך סיורים במחנות. מיום כזה לצד הרמטכ"ל, אני לא חושב על ערכי גבורה, אלא על הישרדותו של האדם הבודד, על ערך החיים ועד כמה הוא חשוב ומרכזי. ללמוד על השואה בטלוויזיה ודרך ספרים זה לא מספיק".
"לא העם הפולני רצח את בני עמנו"
על השאלה מה אימו חושבת על כך שהוא משרת במקום הזה, ענה דגן: "אני בטוח שהיא גאה על כך שאני כקצין בצה"ל משמש כנספח בפולין, למרות שהיא מעולם לא אמרה לי את זה".
לדברי דגן, "אני לא מאלה שחושבים שמי שרצח את בני עמנו הוא העם הפולני. יחד עם זאת אני לא מוציא אותם זכאים. חשוב לזכור שמתוך המדינה הזו יצאו הכי הרבה חסידי אומות העולם, ובסך הכל מדובר בעם שמאוד תומך במדינת ישראל. הצבא שלהם משתף עמנו פעולה והם עומדים מאחורינו גם לאחר פעולות שנתפסות בתקשורת כשליליות ומעניקים לנו גב מלא. אני מאמין שהיה לי קושי גדול יותר לו הייתי הנספח בגרמניה".